|
יליד 1978. כותב חרוץ של פרוזה / שירה / מחזות /
תסריטים. בשנת 1999 פרסם לראשונה סיפור באנתולוגיה
'אוטוטו' שיצאה בהוצאת מעריב-זמורה ביתן.
חזר לאחרונה (אוג' 2003) משהות בת שנתיים וחצי
בגרמניה, שם כתב את הספר 'אנטי גיבורים' (שלא התפרסם
עד כה).
כעת עובד על ספר בשם 'יהודים בחלל', כותב למגזין
סופשבוע של נענע ופותח מכון סקרים עצמאי.
חבר בלהקת אנטי-שאנטי ומקורב ללהקת פרווה חמה.
הושטתי לו מטבע עשרה שקלים.
'אני אחזיר לך מחר בבוקר בחדר אוכל.'
'אין בעיה.' אמרתי 'אני לא יודע איך להודות לך אנטואן.'
'פשוט תקרא לי לאחד.' הוא אמר.
|
התעוררת שטוף זעה קרה?
לא.
חשבתי שמתעוררים עם זיעה קרה. קראתי ככה פעם בספר.
|
אבא לא הולך לבית הכנסת. אין לו זמן. כרתו לי חלק מהפיפי, זו
הייתה חוויה נוראה.
|
איסר שקד כרה-אינקרנציה של מנהיג תנועת השחרור הפלסטנית ויושב
ראש אש"ף והרשות הפלסטינית? הרעיון היה מופרך מיסודו.
|
'זה לא זה. היא פשוט בחורה טובה. אתה חושב שהיא רוצה לחיות
בכיס של קנגורו עד סוף ימיה?'
'מה רע בכיס של קנגורו? עכשיו אתה מעליב אותי, ורגע לפני
שאנחנו צוללים יחדיו לתהום ומתים זה בכיסו של זה.'
|
אתם זוכרים את היומולדת של פינוקיו? ישבנו בחצר של סבא ג'פטו
ואשתו הביאה לנו סוכריות גומי חמוצות הולכת חצי צולעת על
הרגליים העקומות שלה. כולנו ידענו שג'פטו מכה את פינוקיו, ראו
את זה על העין המפורקת שלו.
|
בגיל 19 הייתה רחל עדיין בתולה ולא התנסתה מעולם בקשר רציני.
משום מה לא הראתה זו מעולם עניין מיוחד בגברים ובחברתם. היא
גדלה בבית עם שלוש אחיות גדולות ואבא שישב עם כיפה סרוגה מול
מבט לחדשות ולגם מפחית פושרת של בירה מכבי.
|
פרופ' דר' קארל וורנר מורנאו היה כנראה תיאורטיקן הקולנוע
האירופי החשוב ביותר של שלושים השנה האחרונות.
|
'אנחנו פה חלק מפרוייקט 'כל יהודי מוהל' שהוא חלק מפרוייקט
'הנח רגל יהודית' שזה פרוייקט שמטרתו לכבוש מקומות חדשים בעולם
לישראל. אנחנו עוברים במקומות שמעולם לא הונחה בהם רגל ישראלית
וכובשים אותם!'
|
חינוך ילדים היא אחת האומנויות אותה על האדם ללמוד לעצמו.
קראתי פעם בספר שהיה כתוב שכשנולד ילד לא מגיע איתו מניואל,
כלומר ספר הדרכה. כשדניאל נולד גיליתי שהוא צדק.
|
אטהר עתה את נפשי מכל סימנייך. הדף סופג והנפש מאבדת. ידי היא
כמטלית צחצוח, האבק הן התמונות שהותרת ברוחי ומילותי הן כצבר
אשפה.
|
שני הגברים הסתובבו אל י' והביטו אליו בעניין. הפתח הקודר
שבחזית מעילי הגשם שלהם הזכיר לי' כניסה לטירה אפלה.
|
חבקוק ואני התראינו פעם אחרונה בכיתה ד'. אני התאהבתי בו
כשראיתי אותו יום אחד זורק תפוז מקולף על תלמיד אחר. הוא זרק
את התפוז בקשת עצומה ממרחק של חצי מגרש המשחקים והשוויץ את
התפוז על הבלורית כך שנשארו ממנה שתי קצוות שיער רטובות בטעם
תפוז.
|
"אוושויץ" שם של עיירת נופש קטנה מתחת להרים ירקרקים ומדרונות
פרחוניים. היא דמיינה את עצמה בת עשרים, ישובה על כסא נוח
בנופש באוושויץ בעונת הקיץ;
|
'שטויות, כאב של ילד הוא מזערי לעומת הכאב שחש האדם המבוגר',
הרהר אופיר צביק. הילד האמור היה בנה של סגנית היחידה שהתייפח
ברעד ללא כוונה נראית לעיין להפסיק. 'דני, אתה מפסיק?' שאל
אופיר. דני לא הפסיק.
|
'הא, זאת את.' אמרתי 'מה את לא צריכה ללכת להתפלל או משהו?'
'תשתוק. בא לך להפגש?'
'אם את יכולה להתפנות מהתחינות שלך אין לי בעיה עם זה.'
'למה אתה כזה מקניטן?'
'למה את כזאת דתיה?'
'הסברתי לך. אני אוהבת ויראה את אלוהים.'
'ואני אוהב וירא את אלי יצפאן.'
|
זוכרים איך הייתם אומרים 'הלוואי שימות?' או אולי אפילו לא
אומרים. אולי רק חושבים. זה מספיק.
מה אם הוא היה באמת מת? הייתם מרוצים
|
הם לקחו אותי לפסיכולוג, כזה עם זקן ושפם - מאוד נחמד, אבל הוא
לא עישן מקטרת, וזה הפריע לי. כשאמרתי לו, הוא לא התייחס, אבל
אמר שיש לי 'נטייה
טראנסוויסטית מודחקת'.
|
'נו, אז מאיפה אתה?' שאל במופגן.
'אני מישראל' אמרתי.
'מה? אתה גמל?' שאל בתמיהה, מותח את צווארו קדימה לכיווני במבט
משתומם.
'גמל?' תמהתי, 'למה גמל?'
|
'שלום. שלום טל' רבקה אמרה 'מה שלומך? מה קרה לך ביד?'.
'כלב נשך אותי' אמרתי.
'באמת איך זה קרה', שאלה.
'כלב של עיוורת אחת בת זונה. רציתי לעזור לה לחצות את הכביש
והוא התרגז ונשך אותי'.
רבקה קמה ולקחה אותי לצד 'העיוורים האלה באמת מאנייאקים'
|
'כל פעם שאני רואה סידור תפילה זה מזכיר לי את האבא המת שלי.
זה גם תמיד ישאר ככה. כל פעם שאני רואה את אריה יהודה, כל פעם
שאני רואה מגן דוד, נהיה לי עצוב. נהיה לי עצוב כל כך שקשה לי
ובכלל גם לא הייתי יודע איך לתאר את זה?'
|
זהירות! היא מתרגשת! פניה רועדים. עוד מעט היא מפליצה עלינו
וכולנו נחנק למוות. כל התלמידים מביטים במתח. 'היא מפליצה!'
קורא מישהו באימה, כבר לא יודעים כלל מי זה, מהומה השתלטה על
הכל, ילדים צונחים מתחת לשולחנות וזוחלים אינדיאנית לכיוון
היציאה אחרים סותמים אפם
|
היא היתה לודמילה בגורבה גרביים חומים ועבים עם קרע בבוהן. היא
הייתה לודמילה בחברת הביטוח בה עבדה. לודמילה היתה גם בתעודת
הגירושין מאישה. ולודמילה נקראה בין הסדינים, כאשר גברים
עייפים בלי חשק רוקנו עליה תכולתם.
|
את בטח תוהה למה עזבתי ככה, אני לא אתפלא אם את תוהה. כלומר,
אני בטוח שאת תוהה. בטח את בטוחה שהיינו מאושרים, כלומר את
צודקת למחצה, אני חושב שאת היית די בטוחה שאת מאושרת. אנחנו
עמדנו לעבור לבית גדול יותר
|
ביום שבת בערב, כששכבתי במיטתי מעולף למחצה, הטלויזיה פתוחה
בקולי קולות, ואני שומר על שפיותי רק משום שאני יודע שאנשי
המזגנים אמורים להגיע בדקות הקרובות, הופיעה שוב בתוך הקופסה
אותה בחורה חיננית מהמזגן שמספרת לנו כמה רע יהיה בעתיד.
|
אני עדיין לא מוצא שום תשובה מספקת באמת כשאני שוקל למה התאבד
באותו יום ראשון בערב.
|
האם אני יציר היום השמיני? השאלה הזו הטרידה את דעתי. במספר
משפטים מעורפלים עד כדי סתימות שהרחיקו חז"ל מ'ספר יצירה',
מספרת האגדה בעמימות על יום השמיני, שבו העמיד האל את הבסיס
לקיומו של ה'אדם האדון' שיגיע בסוף הימים.
|
ולרגע קצר ובאחת חסר קץ הרגיש אבוד בזמנו כאילו נמצא בכל
הזמנים כולם ובכל הדמויות כולן, ולא ידע אם היה ילד או קשיש,
איש או אישה, אדם או חיה או אבן זרוקה בשדה.
|
אנחנו גרים בבית משותף - דירה אחת לי ודירה אחת ליוקי. כבר 20
שנה. הבית הקרוב ביותר לפה הוא 90 מייל - ויוקי נסעה בערך
שעתיים ורבע רק כדי לבדוק מה הצבע של הדשא אצל השכן.
שיכנעה אותי לחזות בפלא, ואכן הדשא ירוק יותר אבל אוכל אין.
|
'בהתנגשויות אלימות בשטחים הכבושים נהרגו היום ישראלי אחד,
וארבעה פלשתינאים.' סכמה בקצרה ובדיוק נמרץ הקריינית הגרמנית
ב- 3Sat את התרחשויות היום בישראל.
פרצתי בבכי.
|
לפני שבועיים קיבלנו פרה חדשה לרפת. יפה כמו עמק ירוק ביום
חורף. נתתי לה שם. יעקובינה. כזאת פרה גדולה ודשנה לא ראית
מעודך ועיניה עיני של אם טובת לבב.
|
"את חיה בעולם של שקר." סינן מאירי בייאוש.
|
'עופו מפה, חתולי אשפתות מזוהמים! איך נכנסתם לי לחיים? איך?'
קרא קפקא והתעטש בייאוש. הוא החל מנופף בידיו בניסיון נואש
לגרש את החתולים מעליו.
|
'מייקל ג'קסון מוסר שהוא ההוויה כשלעצמה והוא מסמל את כל
הדברים הנוראיים ביקום וכלוא בגוף פלסטיק מלאכותי שנמצא בתהליך
התפרקות מואץ.'
|
כולם חוו אותו וידעו אותו. אף אחד לא טוב מאף אחד אחר. כולנו
אומללים וכולנו יודעים על מה אנחנו מדברים.
לכן, אני חש תקווה קלה, רבותיי, שכשאספר לכם כאן על גבי בימה
זו על לבי השבור אזכה באהדתכם הבלתי תלויה.
|
ואיפה הם כל האנשים שהיו צריכים להיות פה היום על הקבר. אתם
רואים פה את יצחק רבין? את שמעון פרס? את עזר וייצמן? כל אלו
שדודה חנה גידלה אותם על ברכיה!
אבל אני לא אשתוק, לא ביום האחרון הזה. לא ברגע שבו דודה חנה
מורדת בפעם האחרונה אל תוככי האדמה.
|
מה את חושבת? שאני חושב שכל זה עדיין רק משחק?! במשחק הזה
שלנו, אני רב אומן כזה, שברגע מסוגל אני לקחת את הלוח כולו
ולהפוך אותו על הרצפה. במשך שנים לא תמצאי את כל החייילים
שהרכיבו פעם את חייך.
|
נער: למה את לא רוצה לשכב איתי?
נערה: אמרתי שאני לא שוכבת איתך, וזהו.
נער: אבל אתמול אמרת שנשכב.
|
אל הארכיון האישי (13 יצירות מאורכבות)
|
|
מי הטמבל שכותב
כאן סלוגנים?
אהההההה, היי
אמא. רואים אותי
באינטרנט. |
|
