|
עידית נולדה במעלה כפר קטן בין כל הגנים.
והיא לא גננת. אלא רק שמנת.
"אווו... פשוט נתמכנו אחד בשני. והרבה אנשים טובים עזרו לנו
בדרך. זה מדהים איך הנוער השתנה. היום זה לא כמו פעם, היום אף
אחד לא יושיט אפילו את הפלאפון שלו לעזרה. שלא נדבר על יד."
|
כמו חיה רעה, פי משתולל גורס באימה את כל ניצני האהבה שאפפו
אותי, והכל מתפורר לו מסביב. השיניים כבר חדות, מיומנות, כך גם
הלשון.
|
בלירנה, עדינה ושברירית. כאשר פותחים את הקופסה היא נעמדת
במלוא הדרה ומתחילה להסתובב. אותה מנגינה אותו סיבוב. ותחזור
למקומה. תסתובב ותחזור למקומה. עם כל המאמץ להיות זקופה ויפה,
להראות את כל הטוב, שבה שאולי הפעם לא יסגרו את הקופסה.
|
אני חוזרת הביתה ורואה את הבית מפורק לחלוטין. כאילו לא נשאר
שום דבר שלם חוץ ממנה. הכורסה שההורים של נחום קנו לנו לחתונה
הוחרבה כליל. גזרי עיתונות. כיסאות הפוכים, אפילו התמונה
מתנדנדת, מאיימת לה ליפול עלינו כל רגע. בלבול. היא חייבת
לחזור לכלוב שלה.
|
תיאריות שלמות מתעופפות בחדר. וכל אחת מקסימה בדרכה שלה. לכל
אחת יש קסם משלה.
|
וקוראת אני את כתבי שלי.
ומוצאת עצמי מזילה דימעה. מפתיעה עצמי ולא מאמינה שאני עצמי
כתבתי את כאבי.
|
הוא רצה לראות אותה כל הזמן. הוא רצה לראות אותה אוכלת, קוראת,
מתקלחת, ישנה. כל הזמן לשמור עליה שלא יקרה לה כלום. היא אוצר
והוא הדרקון ששומר עליה.
|
לנשום עמוק. לחכות כמה רגעים, ולפקוח את העיניים. לבדוק אם הכל
קיים, אם הכל שם. להתחיל לדאוג, ולמצוא.
|
והעצים כולם נראו כמסתירים סוד. מה הם יודעים שאני לא? מה לא
הבנתי עדיין? איך אחרי כל השנים, עדיין לא מצאתי את התשובות
לשאלות שלי?
|
ואולי עד שתבוא התשובה אני אהיה כולי מרוסקת ושבורה. מטפטפת
לסוף. מדדה לי בין חיים למוות.
|
אם היו מבקשים ממני לתאר אותו, אני מניחה, שהייתי מתארת אותו
ככה: חד, ממוקם טוב. מוכן להכאיב נהדר. ולהפך,לעשות לך אושר
שלא היכרת.
|
אחד אחד, פתק פתק, הורדתי אותם. כמו פתיתי שלג רכים הם נחתו על
הרצפה, הסתכלתי בדממה, כאילו העולם מדבר אליי דרך רעש המכוניות
והצרחות של השכנים.
|
אני בן אדם שנהנה מסחיטת מחמאות וכשהמחמאות מגיעות סתם כך,
בעיניים שלי זה עדיין נראה מבחינתי כסחיטת מחמאות
|
|
|
מה קורה ישראל,
נותן לאישתך
לגלוש באינטרנט? |
|
