|
1983, קיבוצניק, סטודנט, הולך יחף בקיץ.
איך כל פעם אותו הדבר. מה? אם אני לא אצא משם עם הרגשה שאני
צריך ללדת תאומים אז מה? מה, הפסדתי כסף? זה הכל בעצם לנצח את
המערכת. האזרח הקטן שכל חייו מטולטל ע"י החברה סוף סוף מוצא את
הנישה שלו, הקטנה, להכניס להם חזרה חזק חזק.
|
מה? עוד בשר? עוד פעם שולחן 2? כוס אמא שלהם. די, לא אכפת לי.
ס'אמעק, כמה אפשר? כל יום אותו דבר.
|
"זה פה?" שאל חומי בפקפוק.
"כן, כאן", ענתה שירה.
"את בטוחה? זה לא במקרה הבית ההוא?" הצבעתי בתמימות אל הווילה
ליד.
"לא, לא. זאת הכתובת".
"אה!", נאנחנו באכזבה.
|
אז ככה קרה שהתהלכתי לי יום אחד בשכונה עם הרגשה שמשהו חסר
פה... משהו לא מאוזן כאן, האווירה? אולי, אבל מה זה? הרי יש
כאן הכל. הציפורים מצייצות על העצים, הילדים משחקים במגרש,
הזבל נערם לצד הפחים, המכוניות צופרות אחת על השניה, לכאורה -
הרמוניה מושלמת, אבל משה
|
לכל מי שאי פעם חשב לקנות אחד, הנה לכם מספר סיבות טובות למה
לא...
|
איתו כבר הייתי מוכנה לצאת. דיברתי איתו קצת, יש לו סיפורים
מדהימים. את יודעת ששנה שעברה הוא יצא עם משלחת מיוחדת להציל
את הלווייתנים?
|
איפה? נו, איפה הם? פה לא, גם פה לא! וואי, איפה שמתי אותן?
יו, איך אני שונא שזה קורה. תמיד מאבדים דברים ברגע הכי לא
מתאים.
|
לפני כמה זמן יצאו השכנים שלי לחופשה, לא לפני שהם נתנו לי
מפתח ספייר ואמרו "אחי, תשמור לנו על הבית, טוב?" בדיעבד,
הסתבר שזה לא היה הרעיון הכי מוצלח שלהם לנוכח העובדה שאת הבית
שלהם החלטתי לפתוח כצימר בסופי שבוע לטיולי משפחות מהדרום.
|
לא! לא! לא! לא עוד פעם את. שבוע שעבר כמעט הרגת את שנינו.
רק לאט, בקשה לאט הפעם עם הקלאצ'.
איי! הרגשתי את זה. את הקפיצה.
זקנים, צריך לשלול לכולכם את הרישיון.
|
לרוב, חקלאי מחליט להיות חקלאי מודרני בחיפוש אחר תשובות
לשאלות מהותיות כמו "למה הדשא של השכן ירוק יותר?" בנימין נהיה
חקלאי מודרני מסיבה אחת ויחידה, הוא היה עצלן.
|
היה לה מראה מאוד אלגנטי ומלא עצמה, אך בעיקר... היא הייתה
ג'ינג'ית. לידה כל ג'ינג'ית אחרת נראתה יותר בלונדינית מ'עוף
זה ציפור'.
|
היישר מארצות הקומוניזם ודובי הקוטב אנו מברכים לשלום את בואו
של הפיתרון האידיאלי ליובש בשפתיים ויתושים, החורף.
|
הרבה זמן חשבתי ששפות זה דבר מטופש.
עד שבסוף הבנתי ששפות בכלל לא נועדו בכדי שנבין אחד את השני.
להפך, הם נועדו בכדי שלא נבין אחד את השני.
|
|
|
