|
 
יליד 1963 (כן, כן מהקשישים) חוקר כושל ובילתי נלאה
של העולם.
מאמין גדול בכוחה של האומנות להציב אלטרנטיבה לשלטון
הסחר מכר.
מסתייג מתרבות השורה התחתונה. פליט העשור המוזר ההוא
שהחל עם אנרכיה בממלכה המאוחדת של הסקס פיסטולס
והסתיים עם strangeways, here we come המופתי של
הסמיטס. קלפטומן של מילים, נווד מקונן, מגלה עולם,
ביצה שלא בקעה וצוללן בביצה.
בילדותי בניתי הר. בחצר האחורית, איפה שלא צמח דשא. אדמס הפיל
את ההר, לא בכוונה. אדמס תמיד הורס מה שאחרים בונים, לא בכוונה
|
כבר שלוש-עשרה שנים, שמונה חודשים שש-עשרה ימים, שבע שעות
וארבעים ואחת דקות. ואין לו דקה אחת של קורת רוח, רק היומיום
מתגלגל ומגלגל, כל דקה וכל שניה.
היא תשב בסלון לחכות, אולי? אולי!
|
"היא שלי אמר ירון לא של הקיבוץ. "שלך פרטית?" תמה דורי.
"הזמנים השתנו" אמר ירון. "כל אחד יכול היום להחזיק רכב
משלו"...
|
מרתה כבר לא יכלה לכבוש את התרגשותה. את ההכנות ליום ההולדת
החמישים של אוקטביו היא החלה לפני חודשים רבים. רשימת מוזמנים,
סדר הישיבה, מי יישא ברכה ולפי איזה סדר, תוכנית אומנותית
צנועה. אלה היו חלק רק מהדברים שהיה עליה להתמודד איתם ומעל
הכל עמד התפריט
|
אחרי כמה ניסיונות היה ברור לי שהלך המצבר. ניסיתי עוד פעם
אחת, כדי להיות בטוח. הסטרטר השמיע פעיה חלושה והשתתק. הייתה
שעת אחר צהריים די מאוחרת והשמים החיוורים נצבעו בורוד דהוי.
בתא הכפפות היה כרטיס מנוי בחברת שירותי דרך שתוקפו פג לפני
חצי שנה.
|
אני רוחש מילים,
בנסיעה, בעיקר.
מילים עוברות דרך ראשי
כמו לפני שנים...
|
האדים מצטברים, מצטברים בחלון
זו כבר לא סתם שפעת, זו ממש מגפה...
|
השירה חשוב לה האיך
וחשוב לה הלמה
|
לא כתבתי שירים עד שנתי השלושים ושבע
חוץ מאחד
וגם הוא שלא בדרך הטבע.
|
אני מביט במראה,
זיפי זקן בן ארבעה ימים
מביטים בי,
|
הנה כאן הסלון, וכאן
המטבח.
והנה עוד סלון וגם עוד מטבח
(שיהיה)
|
הגשם יורד ולילה עכשיו,
הופך את השלג לבוץ (הגשם)
לבוץ טובעני.
|
האם ישנם ימים אחרים?
היכן שהוא?
צפונים בפינת ארון בגדים גדול,
חום מתפקע, מאחורי סוודר כחול כהה,
או בעליית גג, מתחת קורי עכביש
|
שיר אהבה לויסלבה שימבורסקה,
שיר אהבה למשוררת מבוגרת,
כמעט כבר זקנה,
ילידת אלף תשע מאות עשרים ושלוש,...
|
איש פותח דלת לבוקר חשוך,
אישה מנערת שטיח ארוג...
|
וליד פתח את הדלת, שלוש מאות ארבעים ואחת מיכלי פלסטיק כחולים
ירוקים ואפורים של עשרים וחמשה ליטר כל אחד חייכו לקראתו.
הגנרטור לא עבד ולכן לקח לו כמה דקות להתרגל לחשכה. שמונת
אלפים חמש מאות עשרים וחמש ליטרים של שמן זית טהור, ריחני בצבע
שאין אחרת להגדירו
|
שלושה אנשים בני שישים פחות או יותר: האחד בעל כרס ובלורית
לבנה שכרע על ברך שמאל מעל הג'ק, גבו לכביש והוא מסובב
במתינות את מפתח הגלגלים וטיפות זיעה קטנות נצנצו מתחת
לבלוריתו.
|
במרכז התמונה שעצרנו, בשני צבעים ובשפע גוונים, נמצאת דמות
התופסת אותנו מיד, דמותו של גבר האוחזת בבשרניותו את העין.
|
לשם מה אנחנו יוצרים? האם כדי להגיע לרגעינו האחרונים שנהרה של
סיפוק מונחת בזוית פינו?
הרי כל חיינו אנו עסוקים באלפי מהלכים קטנים שתכליתם אחת: עוד
רגע של קיום... האם ישנה משמעות מעבר לזאת?
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
עיוות של
ההיסטוריה #370
...ואז בן
גוריון וסאדאת
לחצו ידיים,
וזהו היה שלום
עם מצרים. |
|
