[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









 Ivy

אל היוצרים המעריכים את ע. ו. בספורד
 עירית ורד בספורד נולדה באביב של שנת 1986
בירושלים, התחילה לכתוב בגיל 12-13 ומאז לא הפסיקה
לדבר על עצמה בגוף שלישי. היא כתבה עד עכשיו 17
סיפורים קצרים, אבל בינתיים רק פירסמה כאן שניים.
הסיפור הכי קצר שלה הוא 11 שורות, ואילו הארוך ביותר
הוא של 22דפים.
 
בזמנה הפנוי היא נהנית לקרוא, לכתוב, לגלוש
באינטרנט ולראות סרטים וכרגע מתגוררת בגפה בבית
הוריה, עם אחותה הגדולה שבצבא ואחיה הקטן והמעצבן.

 היא מעריכה תגובות חיוביות כשליליות, אם הן בגדר
ביקורת בונה, ומקווה יום אחד לפרסם קובץ של סיפורים
קצרים.

 כרגע היא נמצאת בצבא ונהנית מכל רגע (טוב, כמעט כל
רגע...) ונמצאת באמצע משבר כתיבתי שהיא מקווה לעבור
בקרוב.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
היא הייתה עיוורת צבעים. כל החיים שלה היא חשבה שהמילים הללו
הכי מאפיינים אותה: עיוורת צבעים. כאשר כל שאר האנשים התלהבו
מהצבע של השמיים באותו בוקר או מהזריחה הנפלאה או מהחולצה
המהממת - היא שתקה. ומה בדיוק ציפו ממנה שתגיד?

אהבה
"אני חושבת שאני אמות רווקה זקנה עם מיליון חתולים," עדי נאנחה
לתוך הסלולרי שלה. זה היה אחרי עוד בליינד-דייט כושל שהחברה
הכי טובה שלה, עופרה, סידרה לה. הבחור היה נמוך, מכוער,
נרקיסיסט ומשעמם והיא לא ידעה אם לכעוס על עופרה או על עצמה...

סוריאליזם
כששי נולדה היתה לה אחות תאומה-זהה שקראו לה שלי. שלי נולדה
ראשונה ושי נולדה אחרי שלוש דקות. אבל היו סיבוכים בלידה ושלי
מתה כעבור שעתיים, כך שלא יצא לשי להכיר אותה בכלל.

אני לא יודעת איך להתחיל את זה, אז אני פשוט אגיע לעיקר. בלי
הקדמה, בלי רקע, בלי כלום. היום יום שישי, 23 לחודש אפריל, ומה
שאני מספרת קרה לפני שעה בערך, קצת פחות.

אני שונאת אחריות. כשחזרתי מארה"ב לאחר גיחה קצרה של שלושה
שבועות (ומאוד מרעננת אחרי הבגרויות האחרונות ולפני הצבא),
הייתי לבד בבית עם אחותי לתקופה של כחודש. אח שלי נשאר בניו
יורק עם אמא שלי, אצל סבא וסבתא שלי, והלך למחנה קיץ, בעוד אמא
שלי עבדה.

אינטרוספקטיבי
אני שוכבת על הגב במיטה ובוהה בתקרה המתקלפת. החדר שקט לטעמי,
שקט מדי אפילו - מישהו משתעל מדי פעם, המכשירים מצפצפים
והאחיות נכנסות ויוצאות עדיין, אבל פחות...

אין קוסם בארץ עוץ. אני לא יודע מי אמר לכם את השטות הזאת,
הבטיח לכם הרים וגבעות, אמר לכם שהקוסם יתקן את הכל. הקוסם
היחיד שאני מכיר הוא ברקוביץ, וגם הוא לא ממש פוגע בזמן
האחרון.

איש צעיר, כבן שלושים, הלך לתומו לטייל בפארק. הוא נעצר ליד
פחי האשפה, כשהבחין בבובה קטנה יושבת שם עם חיוך פלסטיק מרוח
על פניה.

אינטרוספקטיבי
היא חיה בתוך בועה. כשהיא נולדה הרופאים גילו אצלה מום נדיר
שגרם לכך שלא יכלה לחיות בעולם שבחוץ. החיידקים שבאוויר
והאטמוספירה היו כמו רעל עבורה ואם היא הייתה נחשפת אליהם
ליותר מדקה, זה היה הורג אותה...

מה? את רצינית, תגידי? את באמת לא שמעת על זה?
כן, היא באמת לא שמעה על הכדורים האלה. "כדורי פלא". כדורים
כחולים קטנים שיגרמו לכל הבעיות שלכם להיעלם. או לפחות תרגישו
כך...

היא תמיד הרגישה קשר חזק לים. כשהיא הייתה ילדה קטנה משפחתה
גרה בתל-אביב, בדירה שמשקיפה על הים. היא הייתה רובצת שעות על
גבי שעות על החוף והייתה ממשיכה לשהות במים עד שאמא שלה הייתה
נוזפת בה שתזהר לא להצטנן.

נשכתי את השפה התחתונה שלי עד שהבשר נפער וזרם דק של דם בטעם
מתכתי חדר לגרון שלי. הדבקתי חיוך מעושה על הפנים שלי, הדם
מוסיף צבע לשפתיים היבשות והסדוקות שלי. "אבא, אולי תאכל
משהו?" שאלתי בקול מתקתק ודביק, כאילו שאני משדלת ילד.
"בשבילי?"

אינטרוספקטיבי
ההצגה עמדה לעלות בפעם הראשונה. זאת הייתה אמורה להיות ההצגה
הכי טובה בעיר - כולם דיברו עליה בלחש ומילים כמו "נפלא",
"מרתק", "עוצר נשימה" ו"אדיר" התעופפו להן בין האנשים...

"אתה הולך למות היום", קסנדרה אמרה בביטחון רב לאחיה פאריס
בזמן ארוחת הבוקר. היא לגמה ברוגע מהקפה שלה והביטה בפניו, כדי
למדוד את תגובתו.

זה מצחיק איך שהיום, אחרי כל כך הרבה שנים, אני עדיין זוכר את
הפעם הראשונה שנסעתי ברכבת. זה היה ביום ההולדת העשירי שלי
וזאת הייתה חוויה שאני לא אשכח כל החיים שלי...

אינטרוספקטיבי
הוא הרים את העוגיה היבשה, המתפוררת, וטבל אותה בתה שלו פעם,
פעמיים, שלוש פעמים, לפני שהכניס אותה לפה. הוא לעס את המחית
הספוגה חמש פעמים לפני שבלע וחזר על התהליך גם עם העוגיה
השנייה...

אינטרוספקטיבי
אבידן ישב בכיתה וניסה להקשיב לשיעור. הוא שמע מסביבו לחשושים
של תלמידים אחרים, צחקוקים, הערות, וכל דבר שתלמיד רגיל עושה
בכיתה מלבד להקשיב לשיעור...

הכל שרף. כל הגוף שלה שרף... הלהבות ליחכו את הגוף שלה בנשיקות
קצרות ובליטופים עדינים. היא הרגישה כאבים חדים, נקודתיים
וכלליים בכל הגוף, לא היה עצב בגוף שלא שידר למוח שלה כאב...

אינטרוספקטיבי
היה לה קצת זמן לשרוף לפני שהחברות שלה יגיעו. הן בילו את כל
היום בחוף הדרומי בשנורקלים (לא שנשאר הרבה מה לראות שם למטה)
ובערב היא תפגוש אותן והן ייצאו למסיבה על החוף...

הילדה התעוררה בבוקר. היא התמתחה, קמה מהמיטה וגררה את הרגליים
שלה לכיוון השירותים. היא שטפה פנים, צחצחה שיניים והברישה את
השיער הארוך שלה. היא שמעה את אבא שלה קורא לה מלמטה וחייכה
לעצמה. היא ואביה עמדו ללכת לבנק

היא ישבה מול המראה שבחדר שלה מספר דקות, מנסה לחשוב איזו
מסיכה לשים הערב. האם היא תהיה חייכנית וחברותית, או רצינית
וצינית כרגיל. מצד אחד זה הולך להיות ערב מיוחד, אבל מצד שני
היא לא רוצה שיחשדו במשהו...

זהו, חשבתי לעצמי, זה הסוף שלי.
שמעתי אותם רבים, כמו שהם תמיד רבים. תהיתי איך יוני ושני
מסוגלים לישון ברעש הזה, אבל כנראה שהתרגלו. נאנחתי והתגלגלתי
על הצד, כדי לנסות לעמעם את הקולות שלהם, ללא הצלחה...

אינטרוספקטיבי
כל החברים שלה והמשפחה שלה כבר קנו אחד או שניים כל אחד, כולם
חוץ ממנה. זה היה להיט היסטרי בשוק, זה הופיע בפרסומות ברדיו
ובטלוויזיה, בכרזות ענק ובעיתונים...

אינטרוספקטיבי
היא נכנסה לחדר שלה בשקט האופייני לה וסגרה את הדלת. זה לא היה
שונה מכל לילה אחר, מלבד פרט קטן אחד:

היא עמדה למות הלילה...

אינטרוספקטיבי
קראתי באיזה עיתון מודעה של תמהוני אחד שהחליט לערוך מכירת
חיסול בחצר האחורית שלו, הכוללת את החצר האחורית ואף את הבית
עצמו. הוא אפילו הבטיח שאם הבגדים שלגופו מוצאים חן בעיני
מישהו, יהיה אפשר לסדר משהו...

האיש ישב בתא הצפוף והמחניק שלו בבית הסוהר. הוא התחיל לספור
את הלבנים של חדרו במיאוס, שעמום.

בעוד מספר שעות הוא יוצא להורג.

היא נאנחה וכיבתה את הטלוויזיה. השעה הייתה רק 10 והיא לא ידעה
מה לעשות. אמא שלה עובדת עכשיו בחו"ל, אח שלה במחנה-קיץ, אחותה
שבצבא עושה 24 ואבא שלה בטח בדייט. כל יום הוא יוצא לאן שהוא,
בלי להגיד לאף אחד לאן

אינטרוספקטיבי
ליברטי הייתה סוסת מרוצים, הסוסה הכי טובה בכל העיר. כולם תמיד
אמרו שאין סוסה יותר חרוצה ונחושה או יפה ממנה, פשוט אין. היה
לה גם אופי רגוע וסימפטי והבעלים שלה תמיד הביעו שביעות רצון
ממנה.

הרופאים גילו אצלה גידול סרטני בלב. זאת הייתה תופעה מוזרה,
מקרה נדיר בהחלט ואפילו כתבו על המקרה שלה באיזה עיתון של
רפואה. הגידול היה עמוק בלב שלה, אך עדיין היה סיכוי בעזרת
הטכנולוגיה המתקדמת ביותר, לנתח ולהוציא את הגידול...

זה היה עוד יום חורף קר בניו יורק. האוויר היה קר ומחניק,
הערפל הקשה על הראות ומצב הרוח היה ירוד. לכן, לא היה מפתיע
בכלל שרוב האנשים בחרו להישאר בבית באותו היום. שאר האנשים שלא
יכלו לעשות זאת כרגע מיהרו הביתה מהמשרד.
אבל לא לכולם היה לאן למהר.

אינטרוספקטיבי
הוא היה באמצע שנת אחה"צ נעימה ומפנקת, כשהוא התעורר בבהלה
לרעשים מוזרים. הוא שמע פגזים אדירים מסביבו והרגיש איך כל
הבית שלו מיטלטל...

קראו לה "סנובית", "אדישה", "מרוחקת", "אפאתית" ואפילו
"קרירה"- אבל רק התיאור האחרון התקרב לאמת. היא הייתה "קרה",
בדיוק כמו כל שאר המשפחה שלה, במובן המילולי של המילה...

אינטרוספקטיבי
היא קמה בבהלה, זיעה קרה עוטפת כל איבר בגוף שלה, הלב שלה פועם
בקצב רצחני בראש שלה והנשימה שלה נתקעה איפה שהוא במעמקי
הקיבה. היא הרגישה רע וידעה שהיא עומדת להקיא...

אינטרוספקטיבי
היא קמה באותו בוקר עייפה מתמיד. היא וחברותיה עברו לילה לבן
ולמדו לבגרות במתמטיקה עד השעות המאוחרות של הלילה. הן נשנשו
כריות ושתו משקאות קלים בין משוואה למשוואה, וכשהגיע לבסוף
הבוקר הן סיימו לעבור על כל החומר לבחינה...

אני אוהב טבע, באמת שאני אוהב. תשאלו את הילדים שלי לכמה
טיולים שנתיים התלוויתי בתור הורה מלווה, או לכמה פיקניקים
משפחתיים לקחתי אותם. אז אני לא מבין למה הוא תוקע בי את
המבטים שלו, אלה שאומרים שהוא או כועס או מאוכזב ממני או שילוב
של שניהם...

אינטרוספקטיבי
הם נפגשו בפעם הראשונה ביום הזיכרון לחיילי צה"ל וחללי מערכות
ישראל. כל המטופלים במחלקת שיקום ישבו עם המשפחות שלהם מסביב
לטלוויזיות, האוזניות עוברות מאדם לאדם...

"מה אתה עושה פה?" היא שאלה-נאנחה. הייתה לה נטייה לעשות את זה
הרבה לאחרונה, כאילו שרק לפתוח את הפה מעייף אותה...


לרשימת יצירות השירה החדשות
באגדות הפסקתי להאמין
עוד כשהייתי ילדה קטנה
"והם חיו באושר ובעושר"
אך התגרשו אחרי שנה

אחים רבים ומשלימים
דוחפים ומחבקים
מקללים ומתנצלים
מכים ומלטפים.

אל תקרא לי אחי.

אחים רבים ומשלימים
דוחפים ומחבקים

השמיים כחולים ללא עננים
רוח קלה נושבת בין צמרות העצים
להקת ציפורים עפה במבנה של חץ
ועל האדמה ציפור שיר קטנה מרוסקת

ואני- מה איתי?
איפה אני עומדת?
רוצה להיות כמו כולם
ובינתיים הולכת ונאבדת

מחויבות לאומית
שירות למדינה
כבר כמעט שנתיים
אני חיה בסיסמא...

שוכבת במיטה
בחוץ סופת ברקים
יש אפס מעלות
פה עמוק בפנים...

אנחנו דור על פרוזק
עם שחור בעיניים
לכל אחד צמוד
פסיכולוג או שניים

פזמון
אני קמה בבוקר
עייפה
מתחילה לבכות
בלי סיבה...

אינטרוספקטיבי
מעסיקה את עצמי כל היום
כדי לא לעצור ולהרגיש

פזמון
אני עובד כמו מכונה
אוטומטית, בלי לחשוב
קובר עמוק בפנים
את מה שלא טוב...

יום אחד יצאתי לדרך
לחפש את פני האלוהים
הגעתי עד קצה היקום
ומצאתי אותו שותה בפונדק דרכים

בכל פעם שאני מביטה מסביבי
כולם מתקבצים להם בחבורות
עומדים ומדברים בזוגות
ורק אני לבדי

הילדה הכי יפה בגן
יושבת לה על נדנדה
קדימה ואחורה כל הזמן
ממשיכה להתנודד לבדה

קשה לי לנשום
הלב הפסיק לפעום
הבטיחו הבטחות
ואכזבו אותי קשות

אני רוצה רק לישון

שינה ארוכה ומתוקה

לברוח מהבעיות והכל

עם גלולת שינה חזקה

חלום-סיוט שחוזר לעת ערב
במקום ובזמן לא שלי
מורץ קדימה ואחורה כמו סרט
אך הגיבורה הראשית היא לא אני

היא חופרת תעלה
שתגיע עד לסין
שם אולי יהיה
מישהו שאותה יבין


לרשימת יצירות הנובלה החדשות
ההורים שלה קראו לה אכזבה.
זה לא שהם אמרו לה כל הזמן שהיא מאכזבת אותם, אלא הם באמת קראו
לתינוקת שלהם, לאחר לידתה, בשם: "אכזבה"...

כן," נעמה אמרה בקצרה, ולגמה מהקולה שלה. היא קמה לאט מהכסא
שלה, נחושה בדעתה לקחת את הזמן שלה. היא לבשה ארשת פנים
סקרנית, למרות שכבר ידעה על מה מדובר. כל ההצגה הזאת והעמדות
פנים האלה לא נראו לה, אבל גם היא השתתפה במשחק הזה, שנמשך
חודשים ארוכים.




אהבה היא נהר של
רגשות אין
סופיים שמתפרס
על אין סוף
מישורים...

אבל זה חרא!!!


תרומה לבמה





יוצר מס' 29834. בבמה מאז 5/1/04 13:56

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לע. ו. בספורד
© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה