[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









 holden.

אל היוצרים המוערכים על ידי ע. א. נשר
סיפורים בשפה זרה ----


נזכרתי בערפל של קרקוב;
במחשוף העמוק של נטליה
כשישבנו בבר התת קרקעי
בעיר העתיקה
ולאחר המשחקים הרגילים
של קור רוח, ומי
מסכים להשבר ראשון ולהודות
שהוא אבוד לחלוטין
היא שינתה את הבעת פניה
וסיפרה לי שהיא עצובה
בציפיה שאצחק ואומר לה
משהו שישאיר אותה יותר חסרת מנוחה
כשהיא שוכבת ערה בלילה
ולא מצליחה לישון.

לאחר מכן ישבנו על מדרגות כנסיה כלשהי
והיא סימנה לי שמותר לי להניח עליה יד
כשהיא יושבת שם, מעשנת סיגריה מגולגלת לא כראוי,
נושפת עשן את תוך הערפל
של קרקוב
בנובמבר ארוך אחד
שאינני מצליח לזכור כראוי.











יצאתי איתה מן המועדון בסביבות שלוש,
בדיוק כשניגנו את השיר היחיד שהזכיר לי
כמה אהבתי אותך(דיוויד ברן ידע שזהו כנראה המקום).
אם נחזור אחורה נגלה שאת שרלוט פגשתי בפעם הראשונה
כשעתיים לפני כן בבית קפה
בחדר גדול ומואר בו ראיתי את כמות האיפור שהיא לובשת
ואיך פניה זרחו כאשר היא שאלה אותי מדוע אני כאן.
ורציתי לענות לה שכי אין דבר
בעולם הזה שגורם לי לרצות להיות במקום אחר
כי אני רוצה להתכסות בהדי האוויר שיוצאים לאנשים
מן הפה
ולהתפורר על הרצפה.
ובמקום זה עניתי תשובה מתחמקת מדי
וישנתי במיטה שלה
לבוש בתחתוני בוקסר
בבניין מהמאה ה-19.










מי יתן ואורות הפלורסנט ברכבת התחתית יהבהו סוף סוף
מספיק מהר כדי להחזיר אותך בזמן אל בית ילדותך
להביט באימך בוכה ובאביך סוחט עלבונות
מי יתן ותעיפי את הקונדום באוויר כמו סביונים ברוח
לאחר שנשכב וננצחק על העולם הזה ועל האמת הזאת.
מישהי תלטף לך את הראש ותחלום עליך
ותזכור אותך כמו בועה שמשקפת את מי שהיית
רוצה להיות

רק לאחר מכן יהיה לך את האומץ
לומר לה
שאתה לא כזה
ושכל מה שאתה רוצה הוא לומר את האמת
פעם אחת
שאתה לא מאמין
שכל זה אפשרי











תנו לי סיפורים
בשפה זרה
שלא אבין
שאוכל להנות אך ורק
מהבעות הפנים
וכוח הכבידה
שמשאיר אתכם
מקובעים לאדמה.










ברלין, את כמו הרגע שבו אני בולע בטעות את הרוק לחור
הלא נכון
אני נחנק ממך אבל אני רוצה לדחוף הכל פנימה
לקחת בידיים גדולות את השגעון מהשעות
לטלטל שעונים ולצלול אל תוך הקללה
של עיר ללא כפתור סנוז.













(ליונה.)

אני זוכר שפגשתי אותה במינכן והייתה לה ברירה
היא יכלה לעזוב אותי באותו חדר מלון גדול
והיא נשארה ואכלנו ושתינו הכל, הכל
ושכבנו ובלענו וחשבנו הנה זה שוב
אולי זה החום הזה שמהבהב שוב
אולי יהיה סימן נכון
ושאלת אותי למה ולא ידעתי
איך לענות או לספר לך
וזכרתי את הסיגריה שזרקת מהחלון בפריז
ועמדת שם במרפסת והשמיים היו כחולים
כמו עיניו של אבי.

אחרי זה היינו שיכורים וביקשת שאבוא לזיין אותך
כל סוף שבוע
כאילו שזה יציל אותנו
מהמילים הקטנות שבין הדברים שאנחנו עושים
אחד לשני. וליוויתי אותך לאוטובוס חזרה
ואמרת לי:
תשכח.
תשכח הכל.
זה לא חשוב.
אני אזכור בשבילך.












(לתל אביב)

בשעה שישבנו על יד הנהר ניסיתי להסביר לה
איך זה לחיות בעיר שכל הזמן מנסה לירוק אותך
ולמצוץ אותך פנימה
בו זמנית
והיא הנהנה ואמרה "אני מבינה"
ועיניי הבהבו כמו אורות הפלורסנט
ברכבת התחתית
כשאני מדמיין את עצמי נוסע בזמן,
מביט באנשים מבזבזים
את הנשימות שלהם
אחת אחר אחת
ובסופו של דבר לא מגיע
לשום מקום חדש.

מה שמצחיק בכל זה,
(אני ממשיך ומספר לה)
זה שלפעמים
המקומות שעושים אותך
הכי מאושר
בסופו של דבר
גורמים לך לזכור אותם
אפורים.

כמו תל אביב.








הזכרון שלך מרוח על המראה.
מביט בבלונדינית המחומצנת
עם חצי השיער המגולח ועם
קייס הפלאפון
מפלסטיק בצורת פלייבוי
מביטה בהשתקפות של עצמה
ואתה תוהה
על כל האנשים האלה
לאיפה הם הולכים
ואיך הם יראו
אם מישהו יחבק אותם מאחורה
עם יד מלופפת מעל החזה,
בסוג אחיזה של שגעון
של מישהו שיודע
שהולכים לעזוב אותו

כמו שאני מחבק אותך.










תנו לי אמת
תנו לי דם ותהיו כנים
לגבי המקומות אליהם אתם רוצים לברוח
תנו לי אמת ושקר רע
וזמן ארוך מספיק בשביל
להסתובב בחזרה לעשות פנים
שלא ראינו אחד את השני
תנו לי דם ואמת ותהיו כנים
לגבי איך שאתם אוהבים להתעלם
ממה שלא חשוב לכם
ממה שנורא
שאם חס וחלילה
יקרה דבר
תצטרכו את כל המשקאות בעולם
תנו לי אמת וסימן שזה באמת
הזמן ללכת
ושאין מאיפה לצאת
ושימו לי יד על הפה
ומרפקים על הכתפיים
שלא אוכל לזוז
להלחם לקרוע לזרוק
שלא אוכל לזכור שזה קרה.






נראתי כמו התקף לב.
נוהג בעירנות שלי כמו בטנק
בשדה קוצים
והיא נתנה לי לשתות ולשתות
את הדופמין הישר מהדם
יורקת לצד את השאריות.
ניקיתי את השפתיים מזה
אין לי עוד צורך בלצרוך את הכשלון
של לפתות את בנות הנהר להטביע אותי
בעצב של העבר
במה שנשאר לי מעצמי.

והיא ירקה ואמרה לי שזה מיץ פטל
וזה הדם שלי
והאמנתי לה כמו בן זונה.








בואו נתאהב מחדש
נתקן אחרים שבגרמנית
קוראים לזה ככה ולא ככה
נסתבך בדברים שאמרנו
אחד לשני










היא כתבה שירים
על אחרים
ואף פעם לא עלי
בעט כחול
חד פעמי
חורטת על דפים שלמים
באותיות גדולות
והערים האפורות
שבהן היא עוברת
גודלות ונושמות
כשהיא מתהפכת איתי
בחדרי מלון זולים
דוחפת ומושכת
ואומרת שהיא
לא יכולה כבר
עם כל זה
ואז מחזיקה בי
ומבקשת שנכנס
לחנות סקס
ברובע ה-18 בפריז
כדי לסטות מהשגרה






היא אומרת לי שהנשמה היא חור
שאפשר לדחוף לתוכו
את הכל
ולהשלים עם זה
כמעט לגמרי.







(בלונדיניות עולות באש)

הן מדברות בשפה זרה
כשהבחורים עומדים מסביבן במועדון
מחככים שפתיים כמו אביזר
שניתן להצית ברגע.
והן, כאילו אף פעם לא יודעות
איך לציין קורדינציות נחיתה
דוחפות את העשן מהפה
אל התוך חלל החדר
מחייכות כשכל האמת
משתקפת בכוס המשקה
שצלול כמו אלוהים
כשהוא הורס לכם את התכניות.









(חדר עם נוף)

מרחוק היה ניתן לראות דברים שנראו
כמו משהו שכתבתי מתוך שינה ושכחתי.
אפשר לחשוב שהמוות לוקח חופשות
עם החלונות הנעולים והקרה שחודרת
דרך קירות הבטון.
מנגנון פנימי שרק לי מנגינה עצובה
שרציתי לשכוח
הייתי אבוד כמו בתוך ים,
כמו בהחלפת נוזלים אוראלית
רק רציתי לשתות ולשתות
את מה שיש לעיר הזאת, או לכל עיר אחרת,
לשפוך לי לפה
מבלי לשים לב אפילו
אם זה לא מכוון בדיוק
והכל נוזל לי על החולצה
רציתי לשאול שאלות קשות
ולקבל תשובות של חולי
כמו נשיקה
כמו זיון
כמו סתימה בכיור
שאתה יודע שתצטרך להושיט את היד
אל החשכה ולמשוך את כל השיערות השחורות
שהתעטפו שם סביבך.











היא פגשה אותו איפשהו במהלך המסע.
משורר שלא יכל לכתוב דבר,
והיא עמדה עם פה מלא בכל מה שבוער
סיפרה איך שעזבה בחור אחר בחור
חוץ מאחד
שברח עם בחורה ספרדיה
לאחר שביקשה שיבחור
בינה לבינה.

בלילה הם שכבו
וחשבו כל אחד בראשו
איך יזכרו אחד את השני
עוד כמה שנים מעכשיו.

לאחר כמה ימים כאלה
היא נתנה לו נשיקה ועזבה.
העולם
באותו רגע
היה רחב יותר
מכל דבר שאי פעם ידע.








הכנסיות צלצלו בבאזל הקטנה
כשאנט סיפרה לי
איך היא תזכור אותי,
רכה וצלולה כמו אש.
כל לילה הן צלצלו, שניים מהן, ליתר דיוק,
ליד חלונה הפונה אל גגות הבתים מסביב,
כמו שעון מעורר משוגע
שאי אפשר להפסיק.




















ישבנו בבר והיא הכהתה פנים
ושאלה אותי מתי הפעם האחרונה
ששכבתי עם מישהי

לאחר מכן היא לגמה מהבירה
וסיפרה על איך שפעם השתכרה באסטוניה
כל כך
שנרדמה על רצפת הבר

היו לה עיניים עצובות יותר מכל מה שאוכל לכתוב
ובלילה עזבתי
כי ככה היא הייתה בטוחה שאעשה.








אניקה

רציתי לספר לך על אלפי הקילומטרים
שעברתי וההרים והנהרות והאיש השיכור השכוב
על הרצפה בליון, חסר כל אבל מחייך כי יש לו יין
אדום
ומשהו קרה לי והבנתי אותך והבנתי אותי
וידעתי שאני לא יכול להיות מי שרצית שאהיה
אני יכול להיות רק מישהו עם צל דהוי שמבקר
בערים גדולות יותר ממנו אבל לא גדולות יותר
מאהבה שלך כי איך אפשר לגדול כל כך
ואני יורק בכוסות הבירה בזמן שאני שותה
כי אני רוצה לוודא שהדי אן איי שלי חי
בועט בתוך מערכת העצבים
ואני מחביא חמש דולר בסוליית המגף שלי
כדי שיום אחר אם מישהו ישאל
אוכל להגיד שיש לי משהו
משהו להאחז בו
משהו לנשום או לגלגל ולהסניף
משהו שאם אפול אז אולי לא יהיה לי אותך
אבל משהו מתחת לרגליי ישאר
אניקה השם שלך סקנדינבי אבל הלב שלך חם
ואני זוכר אותך זוכר אותך זוכר אותך














(כשהלילה כהה כמו כתמי הקפה בשיניים)

אני אוסף דברים שאני רוצה לומר לך
שאפשר לומר רק בשפה זרה.
את מתיישבת על יד שולחן המטבח
והחלון השבור
ומספרת על אוקראינה
כמו על בעל שברח עם צועניה
לפני שלושים שנה
ואז יום אחד חזר לישון לך במיטה.
ואז, אוספת את שיערך הבלונדיני
ביד אחת
ומוציאה סכין
כדי לחתוך את הלחם
הדג
והחמאה הרכה.
מערכות יחסים, את אומרת, זה כמו
לדפוק מסמר עם מגף;
זה תלוי בזווית העקב
ובעומק החור
הנדפק.

לא מצאתי פעם אחת שלא היית יריקה של שלמות.
גבר חכם
מבין, שמעכשיו כל אישה שימצא ויאמר לה בחייו
שהיא האישה הכי יפה בעולם, הוא ישקר.

זאת הפעם השלישיצ שאני עוזב אותך באוקראינה,
אפילו שהפעם
את לא בוכה.



נ.ב - בדיחה אוקראינית

איך בחורה יודעת שהיא רוצה בחור?
היא צריכה ללכת אליו לדירה
להוריד את התחתונים
ולזרוק לתקרה;
אם התחתונים נדבקו לתקרה
סימן שהיא רוצה אותו מאוד.











חללים מתים שמובילים שיחות עמוקות -----


כבר יותר מחמש עשרה שנה
אתה מוצא את עצמך ער בשעה הזאת
4:33 לפנות בוקר.
וחושב לעצמך איך שאתה
חור דפוק של אוויר שננשף החוצה
יותר מדי בחוזקה
ויצר אותך מהאדמה
ומן אורות הפלורסנט של האין חללים
שבהם אתה עובד
ורואה אנשים חוצים
משטחי קרמיקה ואבן
ישנים מזדיינים ונוחרים
אוכלים בעמידה משתינים
מעשנים את הרע החוצה
ואומרים: "כן. אנחנו לא לבד"
ומה בעצם הם מבקשים?
רק להעביר את היד החמה
בליטוף קל מעל הבשר החם והעירום
במצב ורטיקלי אקוטי של הנשמה
להחדיר אצבעות ולצפות לתגובה
הכמעט שמימית של קיפול הגב
והטיית הראש אחורה בהנאה
לנחש מה הכפתור הזה עושה
ומה אפשר להשיג אם נשפשף את העור
מהר יותר ונזיע כמו טירוף של מהמר
אבל כל מה שהם שומעים זה את הזבוב הזה
בראש שלהם מחרחר אותם לדמיין
אתכן בעירום כשאתן עומדות עם התחת בחוץ
ויודעות שרואים לכן את הקו של התחתונים
כמו הקו הדמיוני שמצייר את הרגע בו
אינטימיות מתחילה בין שני אנשים זרים.









[ומה יקרה לתיקיית הפורנו שלך אחרי שתמות ]

היא הייתה שולחת לו מכתבים בדואר
עם פתקים מקומטים שנתלשו ממחברת נייר קטנה
בתוך מעטפה שעליה מצוין כתובת השולח;
ניו יורק, דירה 73
ואני הייתי מדמיין אותה יושבת עם המחברת
הקטנה המקומטת שלה בבניין ענק
איפשהו באפר איסט סייד
כותבת לי על איך
שהיה לה בחור שעזב אותה
או היא אותו
כי הוא שיקר לה כל הזמן
משהו מובנה בתוך המילים שלה
רמז שיש משמעות גדולה יותר
לאהבה ובכלל
ואני ניסיתי להבין את כתב היד
כדי לדעת הכל
בלי להשלים מילים
רק להחנק מעוד סיפור אהבה
שהצליח להכשל.





המסקנה המתבקשת היא
שאם אין לך מה להגיד
אל תחתור למגע
גם בלילות החמים
הקשים ביותר
כשהיא שותה כפול ממך
ואתה מסתכל עליה וחושב
למה לעזאזל אני כל כך גווע לזה
ומתרוקן מלנשק לעד מישהי
בחדר אחורי במועדון
אל תביט אחורה
אל תאמין בדבר.








הם מכרו לנו שאהבה זה לא שקר,
שאם נשתה מספיק כל בוקר
את הדבר הנכון
אם נאכל
ונתאמן
ונצא פעם בשבוע לביים התאבדות המונית
נהיה בסדר
אולי יהיו תופעות לוואי
אבל זאת רק גרסאת בטא
צריך לחכות לעדכון

ואנחנו יושבים במכתש באמצע החיים
מחכים להם שיגידו לנו איך
לוג מסע מתעד את התפתחות הבטחון העצמי שלנו
מרגע שבו בקושי יכלנו להסתכל במראה
לרגע שבו הבנו שאנחנו מזדקנים
למרות שמשהו בתוכנו בועט להשתחרר
ואנחנו חיים
חיים רגילים לחלוטין
מנשקים אחד את השני
מעבירים מחלות ויראליות חסרות משמעות
ומתפללים לאל גרסא 3.21
שיצא כבר עדכון
שיגיד לנו שמותר.









אניקה, אני אזכור את הבערה בעיניך
כשאמרת לי שאת רצית להגיד לי שאת אוהבת אותי
אבל שום דבר לא באמת משנה
וישר נשכבו ונכבנו כמו טלוויזיות ישנות
שהבהבו במסך לבן כל הלילה.









תת הכרה שנפתחת כמו לסת מכנית------

כרוניקה של שגעון ---

מלטף את הקירות מתוך הכרח
לא מבין את המבנה
הקולות מתקלפים מן ההמון
שהוא הולך ובא
כמו הירידה לשגעון
כי גם מה שהולך הולך
ומה שבא מגיע מן העבר
שמתחרט על איך היינו
פעם כשהיה עוד טוב
כשהיה מקום להסתתר











לפעמים יש שאלות שעולות
מתוך צורך
מתוך הכרח
מתוך חלומות לא פתורים,
אני עובר בראשי על כל הבחורות
שעברו תחתי או מעלי
למשך דקות או שנים
על אורך השיער שלהם
ועל אופן העצב שניכר בהן
כאשר גיליתי להן שאני מאוהב
או שלא
או איך שהן היו מכילות את השיפוע
שבין הרגע הראשון לרגע שבו זה ניתק,
ואני מגלה שדבר אחד נותר,
בין אם מפרידים בין אהבה לבין
זמן שהסתכסך בין גוף אחד לאחר,
וזה שלא משנה מה
תמיד הריח נשאר אותו דבר
כמו שפשוף בעור
שלאט מחלים
או איפור שנמרח
ואני רוצה להשאר בכל רגע כזה
לחוות אותו עד הסוף באמת הפעם
כמו שהייתי צריך אז.









בואי נספר אחד לשני כמה אנחנו אוהבים
להיות אנשים אמיתיים
כאלה שלא אכפת להם
מהודעות שלא נענו
כי הזמן הדיגיטלי
לא באמת כואב לנו
כמו הזמן הקיים
בואי נפתח סיבות להפגע
מדברים שעושים לנו טוב
רק כי שום דבר לא מספיק
גם לדפוק זרים
או להחזיק את הידיים שלא יזוזו
או להסביר כמה פגיע
וכמה נורא
הוא אלוהים.







אז הוא הולך וקונה תקליטור DVD
של סרט כחול
בתחנה המרכזית הישנה
רק כדי לגלות שלאהוב עם הזין
זה לא כמו לאהוב עם הפה
ולקשר שבשרוכי הנעליים יש
סיכוי להפתח אם ירוץ מספיק מהר
ורחוק יותר מהחיים שיש לו עכשיו
ואני בכלל רוצה להוריד את הטקסט הזה
שתי קומות למטה
אל האריתראים שגרים
בקומה הראשונה ועדיין
מנסים לגלות שוב את האש
ביער הבטון הזה
ואיך לסרק את צמחי הפרא שהם
חוטי חשמל חשופים
ואז אני נזכר בה ואיך שהיא בכלל הייתה
אומרת שהיא רוצה לקפוץ
מהגג של הסנטר
עד שהיא הגיעה לשם ונזכרה
שאפשר עוד לאחוז במעקה
והשגעון גודל כמו עור חדש
שמסווה כהיגיון
גם חמש שנים אחרי שהוא אנס אותה
בחדר בית מלון באמסטרדם
והוא מתהלך חופשי בזמן שהיא קוברת ידיים
במים או בחול או במה שאפשרי
כי הפסיכולוג שלה טוען שהיא
עדיין לא הבינה את כל זה
וביום שהיא תבין היא כבר
לא תוכל לנשום כל כך רגוע
כי זה מכה הקלות
הבלתי נסבלת שאפשר לפרוץ
את המגע העדין ביני לבינכם
ואז הזמן כותב עלי שורה לא מחמיאה
כי השירה שלו מזייפת
ואתם רואים את זה עלי
כי איך אפשר לשכב בלילה
ולהרדם מבלי לחשוב על האפשרות
שיש דרך אחרת לנשק מישהי
שטובעת לך בין הידיים.













הריח של הסיגריות מזכיר לי
את הפעמים שהרחתי עליך שהתגנבת לעשן.
האהבה מרחיקה אותנו אחד מהשני
והמרחק מקרב אותנו לאבד
את מה שחשבנו שיש לנו
בגלל כל זה.





כרוניקה של גשם #10(סיפור קטן) ---

"השנים עוברות אבל הגשם נשאר"
הוא כתב ביומן בכתב קטן וצמוד.
אמרו עליו שהייתה לו נשימה כמו של המחוג של השעות
בזמן שהידיים שלו זזו בזמן אחר לחלוטין.
לפעמים היה נדמה לו שבשורה אחת
יכל לפשוט עור מחיית פרא
לפעמים האור הבהב בשירותים
והזכיר לו שגם דברים אחרים באים והולכים,
אבל רק הגשם
נשאר.






הלסתות שלי ננעלות על החלום הזה
בו את מדברת בהגיון.
אני מוצא את עצמי מתחרט
על כל מה שאפשר.
לפעמים אפשר להתאהב באבדון של מילים קטנות
שיוצאות מהפה של אנשים שלא שמים לב
שמישהו מקשיב בעודף דריכות
או מנסה לשים הטיית זמן לכל אדם
כדי לדעת את היום המדויק בו יעלמו
כמו תוית עם תאריך פג תוקף
של יום-חודש-שנה.









אנה מנשקת אותי שיכורה
מצהירה שזה יקח רק רגע קטן במבטא גרמני
לפני שהיא לוקחת נשימה ומפילה
את הגוף שלה עלי
לא אכפת לה מהאנשים שמסביב
ומהמסיבה ומזה
שמבקש סליחה כדי להזיז אותנו רגע
בדחיפה קלה
כדי לעבור בפתח הדלת הצר
שעליו אנו נשענים.













לפעמים אני מקווה שמונית קו שירות 5
תקח אותי מכאן הלאה למקום אחר.
מישהו מספר לך ביציאה מהמועדון על חיים אחרים
על נשיקות שדרכן אפשר להעביר חלק מהנשמה
והמסך מהבהב על החלום הזה כי בסופו של דבר
הכל מועבר בכבל אנלוגי
גם כשאתה שוכב עליה ועומד לגמור
גם כשהיא נושכת את השפתיים ואת האצבעות שמלאות
בדבש כדי להמתיק את שפת הגוף הלא ברורה.










בואו איתי כדי לקחת את הנרקוטיקה החדשה
לגנוב חלומות מילדים ולהוציא עשן על פנים של זרים
כי מה זאת שעה מבלי להעביר דם או רוק או להעמיד
איברי גוף
כדי להכנע, כדי להשבע, כדי לזקוף לזכות









בחלום מריה קוראת לי לחזור למיטה
והאבק שנוצר מהאנרציה של תנועותי
ממלא את החדר ומרחיק אותה הלאה
למפלס הבאה של התת מודע
ואני קם ורוצה לכתוב משהו
שיהרוס לכם את היום
שתקראו אותו
משהו שיחרבן לכם את החופשה
שיגרום לכם להתעוות שניה בכיסא
להזכר ברגע מחריד
בזמן שבו הייתם יותר לבד מלבד
ברגע אחרון של מבט עמוק
שלא תראו יותר בחיים
אבל כל מה שאני יכול לעשות
זה לכתוב איזה שיר דפוק
על איך שאני עדיין אוהב אותה.










הוא הסתכל עליה ואמר לעצמו
שזה לא מספיק סוכר בשביל לטבוע.
היא מצידה המשיכה למצוץ לו את האצבעות כששכבו
לבקש ממנו שיחנוק אותה בעדינות אלימה
שתזכיר לה את ריח הפה של המוות

























המתמטיקה של השגעון


ומה אם בעולם שאין דלתות לשגעון
אתה יכול להחליק לחדר אחר
בתזוזה של טעות
ואז מה יגידו עליך
ואיך תחזור
איך תחזור?





בסופו של דבר
הזכרון
הוא המחלה הסופנית האמיתית
של האדם.



יכלתי לאהוב אותך יותר
ואז היו יכולים לומר עלי, כשאני מתקפל לפעמים
בלי סיבה, שאפשר לראות עלי את סימני הקימוט.
אבל לפעמים מה שקורה בלי סיבה
שאתה יכול להסביר לאחרים
למה אתה מאבד את הנשמה
לא עובר את המבט הבסיסי
של שלום ותודה
כשמסתכלים עליך
ולא מנחשים דבר.





בוא אני אספר לך על אהבה, אמר מכונאי הזמן למוות
ועצם את עיניו.
בעיני רוחו הוא ראה אותה
מתפלשת בסוכר
עם מישהו אחר
ואוחזת בידיה ברגע שפעם שמרה
ליתר בטחון,
למקרה שהוא ילך לאיבוד בזכרונה.
לאחר מכן הנשימות שלו נכנסו לסדרה מהירה
בתבנית ברורה של דקות ושניות.
המוות עצר לרגע, הסתכל, והנהן,
"אתה חולה" הוא אמר, ועצר את הכל.
ומאז הוא כלוא ברגע הזה שהיא שמרה לו
בתוך אגרוף סגור
למקרה שיעלם לה, כמו כל האחרים.








פעם הכרתי מישהי שהייתה אחרת מזה.
היא נתנה לשגעון שלי לצוף בתוך הלב שלה
לצל הנורא שזחל אחרי לכל מקום
לטפטף לה אל תוך הוויסקי
כשהיא שתתה והייתה מתעקמת
מהיופי הישר שלה
כזה שמביטים לה בעיניים אבל רואים
שהיא באמת יפה רק ככה
כדי שרק אתה תראה.
פעם נכנסתי איתה לבר
וכולם הסתכלו עליה
וידעתי שיום אחד היא תמרח שמן על ידיי
ואנסה להחזיק בה והיא תחליק משם
כמו שאש מחליקה החוצה
ומכלה
את מה שהשאירה מאחור.




לרשימת יצירות השירה החדשות
הוא, שפעם בחורות ביקשו ממנו
שיכתוב עליהן שיר
כעת מכריח אותן לקרוא.

אהבה
בתמונה היחידה שלה שצילמתי
היא יושבת על המרפסת ההיא בדירה ששכרנו
לשלושה ימים בקייב

מקבר
בלילות, חגגנו על מותך.
אמך השקיטה את המהומה, והיינו למהומה שקטה
מאוד.

קובץ שירים
בהעדר חלומות התרוקן לכאן.

היא באמת הכירה מישהו שמוכר אופיום
בפינת רחוב באלנבי, איפה שהרוח
תמיד משנה כיוון.

קובץ שירים
שוב אני אומר אתם ומתכוון לאני.
אתם אוהבים, אתם מנקים
את הדם מן המדרגות,
את הקצפת מצדי הפה

זה אפריל. אפשר לגלות לפי האצבעות,
מתקמטות טיפה בקצותיהן.
העור מסביב לעיניי נהפך שחור יותר
כמו במה חשוכה

אהבה
בחלום, מישהי בלבן,
יפה כמו נשיקה קרה
מרחפת אלי
ולוחשת לי:

אהבה
מערכות יחסים, את אומרת, זה כמו
לדפוק מסמר עם מגף;
זה תלוי בזווית העקב
ובעומק החור
הנדפק.

הרהור
את הפעם האחרונה שראיתי את ביילי כנראה שאזכור תמיד.
זה היה התשע באוקטובר, והיא סיפרה לי
על מכונית שפעם קנתה ב700 דולר.

לפעמים, אנשים נשארים יפים לרגע.
מישהו מניח להם את הדעת
או ראש על הכתף
נשען בעדינות של שיווי משקל.

קובץ שירים
לילה. היא מחטטת בפער האויר,
אני נשכב
על מטת יחיד.

אומנם, אינני היחיד.

בואי איתי ונשסף לילדים את הגרונות
נשבור צווארי גיטרות בידינו המרוחות
בדם החם,
בואי נפשוט בשר ועור ורקמות




אל הארכיון האישי (7 יצירות מאורכבות)
הייתי פופכוביץ'

ועיברתי לפופק.


יעקב פופק מסביר

את מקור שמו.


תרומה לבמה





יוצר מס' 14620. בבמה מאז 31/7/02 17:27

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לע. א. נשר
© 1998-2016 זכויות שמורות לבמה חדשה