|
מנסה למצוא מקום
באותו יום שהיא נפרדה ממנו, הוא ידע את זה עוד לפני שהיא
התחילה לדבר. היא התיישבה מולו, הוציאה סיגריה והציתה, שאפה
שאיפה עמוקה ונשפה, וכשהיו לה דמעות בעיניים והיא לחשה לו "אני
לא מסוגלת יותר..." הוא כבר הבין שזה הסוף.
|
רק שאתה עוד לא יודע דבר מה שאני כבר יודעת-
אהבת אותי. עדיין אהבת.
אבל כבודך הרמוס לא הרשה לך להודות בפני.
ואולי, גם בפני עצמך.
|
עכשיו נזכרת? אחרי שכבר חודשים אני מתחרפנת עם זה בתוכי? דווקא
עכשיו שמצאתי מישהו נורמלי שאני מצליחה איכשהו להתגבר עליך
דרכו? דווקא עכשיו נזכרת לאהוב אותי...?
|
ביום שאמרת שאתה כבר לא אוהב אותי, הוצאתי את הספר המלא בפרחים
שהבאת לי והכנסתי לתוכו,
אחד בין כל שני דפים כדי שיישמרו - שמרתי זכרונות ממך.
|
ועכשיו, כל מה שנשאר אלו רק תמונות
של שנינו - אתה ואני
חתיכות נייר מבריקות, בה כלואים רגעים של אושר של שנינו
שמישהו תפס בזמן הנכון, להשאיר לנו זכרון
|
איני יודע היכן הייתי
איני יודע איך לא ראיתי
שאת נוזלת לך בעורמה
מבין אצבעותי...
|
אני מודה יום יום על זה שחיכית לי...יפה שלי
שלא התייאשת ממני כשדחיתי אותך
שאהבת אותי מספיק בשביל לעזוב את הכל,
ולהאמין שבסוף אבין
שאתה ואני נועדנו להיות יחד.
|
וחיפשתי נחמה בזרועות אחרים
ולעתים מצאתי אחת מדומה - זרועות זרות, שלא שלך
בהן לא נשארתי יותר מזמן מה...
|
לא אכפת לי שנריב,
ולא אכפת לי שנצעק,
רק שלא נשאר בשקט הנוראי הזה,
ולמרות שיש פה שקט, הרעש כה חזק.
|
זה שתתנצלי על זה לא ישנה את זה שזה קרה
פצעים נעלמים אחרי כמה זמן
אבל מלים אי אפשר לקחת חזרה
הן יוצרות צלקות
צלקות בלבי
שפעם
היה כמעט כולו בשבילך פועם
חברתי.
|
גם אם ישספו אותי,
גם אם ישרפו אותי,
אפילו אם יתלו אותי,
יכו אותי,
ישחטו אותי..
|
אתה לוקח את המזוודה,
יוצא מהחדר,
וסוגר את הדלת מאחוריך.
אני משתהה,
מביטה בדלת,
אחר קמה במהירות, נחושה
מניחה את ידי על ידית הדלת,
ונסוגה.
|
פחדים שעולים בי,
כמו..
לחלום סיוט נורא,
או..
להתעורר ולגלות שזו האמת..
|
צל ירד על פניך
מסתיר את העיניים היפות
אבל עדיין אני יכולה לראות.
|
עינייך הכחולות, הממכרות
מביטות בי,משחקות איתי
אני מביטה בהן
ויוצאת מאיפוס,
לרגע.
|
כיפת שמים מתכהה, ואני נסוגים
ולבי כבר לא בטוח שזה לעולמים,
ולפתע פחד עולה בי, שלא הרגשתי כבר זמן מה,
ולאט לאט יורדת עלינו החשיכה.
|
קעקועים ופירסינגים
ושטויות עם משמעות של ילדה מתכחשת
יזכירו לי תמיד
זמנים בהם עוד לא ידעתי.
|
זה כואב כשאני מדמיין אותך עם אחר
יותר חכם ממני, אחד שההורים שלך יאהבו
שידע להגיד את הדברים הנכונים,
וידע לעשות את הדברים המתאימים
אחד, שכשתהיי איתו תהיי מאושרת, שזה נגמר איתי.
|
ואמרת לי שאתה אוהב אותי גם.
ואחרי יומיים שהעברת אותי גיהנום,
לקחת חזרה.
|
תמצא אותי.
תביט בעיניי, ותגיד לי שהסיוט הזה נגמר, ואנחנו חוזרים להיות
יחד
ונתחיל מהתחלה, ואתה סולח על הכל...
|
ואם לא היינו ילדים של שנות העצב, אולי
רק אולי...
היינו יכולים להרשות לעצמנו להתעורר בבוקר
עם חיוך נוטף חלב
ולהגיד
שאנחנו אוהבים לחיות.
|
תנשק אותי. תיגע בעור החשוף
תלטף ותביט עמוק עמוק
עמוק כזה שילבה בי אש.
תעביר זרמים של שקט
אלו רק דקירות סיכה שתופסות צורתה של צמרמורת.
|
אני יכולה לזרוק אותך
ועדיין להיות מאושרת.
אני יכולה ללכת ולהזדיין עם כל תל אביב
ולא לספר לך,
ועדיין לישון טוב בלילה,
מחובקת איתך.
|
המבט נעוץ בקיר, הגוף קפוא
הדמעות שלי זורמות.
הוא רואה בזווית של העין..ומתעלם
נשאר בשלו.
|
ובראש מורכן, אניף דגל לבן
אכנע בפניך
ובפני עצמי.
האהבה הזו, מסתבר, אינה נועדה להתממש.
ואני עייפה מלנסות לדחוק בה
שלא תתיאש.
|
שלא תחשבי שלא ראיתי שהסתכלת עליו, אל תעשי ממני אדיוט!
את בוגדת בי? את חושבת על אחרים? זה העניין?
תעני לי!!!
את שלי ורק שלי, את מבינה את זה?! שלא תעזי לחשוב שאת של מישהו
אחר!
תעני לי!!
|
ואז אתה מרגיש את זה
כאילו פתאום איזור החזה שלך קיבל חיים משל עצמו, ועכשיו הוא
מורגש.
מין... חלל ריק כזה
ולא משנה מה תעשה באותו הרגע, לא תצליח למלא אותו.
|
אל הארכיון האישי (3 יצירות מאורכבות)
|
|
המוות הוא
תקווה
היחידה שנשארה
לנו בחיים
ליאו האיש העצוב |
|
