|
שנים-עשר שנים לפני-כן עליתי על האוטובוס לגילה. אני
לא זוכר הרבה מאותו היום, שכן הוא לא הותיר לי דברים
לזכור. אני כן זוכר יום חורפי ואת הרצון להרגיש מוגן
בין קירות ביתי. הרחובות היו הרחובות, הבניינים היו
הבניינים, האנשים בתחנה היו האנשים בתחנה והמחשבות
היו מחשבות. הכל היה קבוע, ואולי משום כך לא התגלגלו
הדברים. עמדתי פקוק בתור, שילמתי את דמי-הנסיעה
הקבועים, התיישבתי במקום הקבוע וקראתי ספר כדרך-קבע
עת התארכה לה הנסיעה במסלולה. חמש שנים לאחר-מכן
נתקלתי בכתבה באחד המוספים של שבת ובו תיעוד קצר של
מכתבים שנשלחו, אך לא הגיעו ליעדם.
"האלמונית שמשוחחת עם היונים תחת עץ האקליפטוס ברחוב
דן, היכן את? דווקא ביום שבו אזרתי אומץ לחצות את
הרחוב את נעלמת. מקווה לדלות את חיוכך מבין המרכבות.
עד אז אמתין לך באותו המקום ובאותה השעה".
"לבחור שמתגנב מידי שנה לחצר ביתנו וגונב את
המשמשים. אמנם הסתו כבר בפתח אך אני עוד עורגת למבט
הקונדסי, למבט הקיצי, שמשום-מה נפקד מביקורו
התקופתי. הנך מוזמן לחגוג איתי את חג הסוכות באותה
החצר, תחת אותו העץ".
בעידן טרום-האינטרנט הופיעו הללו על לוחות מודעות
ברחובות, על קירות בניינים, על דפנות
תחנות-אוטובוסים הומי-אדם ובעיקר בעיתונים זולים.
באותו מוסף, באותה השבת, סקרתי מכתב קצר שפורסם חמש
שנים לפני-כן, שנשלח "לבחור שעלה בתחנה של קו 32
שליד המשביר, וקרא את ג'ורג' אורוול". מכתב קצר אשר
סיפר לי את כל הדברים שהייתי צריך לזכור מאותו היום:
את הרחובות, את הבניינים ואת האנשים.
כשהייתי קטן לימדו אותי ההורים להביט שמאלה-וימינה
לפני שאחצה את הכביש. וביום בו נתקלתי (באיחור)
במכתב שמוען לי, התחלתי להביט שמאלה-וימינה בטרם
חציתי את היום. ושוב-שמאלה. שכן שנים-עשר שנים
לפני-כן זיהתה אלמונית את הגוונים האחרים שבאפור: את
העיקול שבקצה הרחוב, את קומת הבניין, את רוח הקהל
וגם את המחשבות של ילד אחד
שלא-בדיוק-יודע-לאן-הוא-נוסע.
על-כן, הדברים המובאים כאן מוקדשים לך, נסיכתי
האורבנית, בתקווה שתסלחי לי על ההמתנה העיוורת
בתליתא קומי.
פעם טיילתי בעולם נטול מילים. אם כי לא היה בו שקט. הנופים
שראיתי בו היו נהדרים. עונות השנה שסבו כמו ניגנו מלודות של
צבעים וריחות, גוררות בזנבן שאריות שלכת, מניקות שדות בחלב
לבנה וסומקות ארגמן שקיעות.
|
אולי מה שמתאים לי לא בהכרח מתאים לה. אולי, על אף יופיה
והדרותה, מיועדת היא לאדם אחר, או אולי לזמן אחר. אולי אינני
מספיק בשל בשבילה. בכל מקרה אמשיך לנווט ולגשש את הדרכים
המובילות אליה. אני אלמד אותה, אבין אותה.
|
הקדמות, הקדמות, הקדמות מבלי להגיע לעיקר. מילות-עזר,
מילות-תואר, פועל-יוצא, מאמר-מוסגר, - - -,
משפטי-הקדמה-טרום-נקודתיים: עכשיו צריך לפרט מה הכוונה.
ארספואטיקה בגרוש שלא מפחיתה מהייאוש, פסיכואנליזה מתנשאת שלא
באמת עוזרת להבין.
|
הוא חושב מה יכתוב עכשיו. מה עוד נותר לספר. האם יש בכלל טעם
להוסיף על כל מה שנאמר. אולי לא היה ברור בדבריו, ועליהם יש
לפרט. או שמא היו דבריו נהירים מתחילתם וכל יתר המילים באו
במטרה לכפר על ההרגשה העגומה ששלושים וארבע שנותיו כונסו
בשמונה עמודים בלבד. שלושים
|
לעצור. לעצור ולהתבונן. הזמן העומד מלכת מדמים את כל שהיה
ומרחיק את כל שיבוא. ואף בהיעדר אור ואף בהיעדר חלל מקנה הזמן
צבעים ורבדים שאין כדוגמתם.
|
משרד הבריאות קובע: "הטמטום מזיק!"
|
חלום צלול
מחדיר טעות
יוצר בלבול
שואב שפיות
|
דממת יום-כיפור צונחת עם השלג,
עוטה הלך-עפר בטלית מחילות.
|
יום חדש נפתח ביום
חלק ובוב שורות איספור,
לוקט רגע שחף ביעף,
אסיף חיים שלא יחזור
|
רציתי לכתוב על ילדה
ללא קלישאות או דברי-מתיקה,
מבלי חריזה או מילות-תהודה:
בפשטות יפה ההולמת שקיקה
|
תעודת-המהות כתהודת-עדות
מגוללת פלגים גלומי מוגלה:
צלקות-חרבה, חבורות-פלצות,
בשכל מוכפש של שפיות שכולה.
|
עקומות שורותיו המספרות זהותו,
אין אדם הדובר שפת פילים.
|
הלוואי ויפרוץ סכסוך ותהה מלחמה
ואז, אט-אט, תפוג ההשפעה האיומה
או שפשוט נחדל להיפגש
וסוף-סוף ממחלתי אתאושש.
|
דבר אינו מכאיב יותר מזיכרון האהבה שנעלמה
והידיעה שלא תשוב עוד לעולם
|
במרוץ תמרוקות עורקיך, הקורמים
אש ושצף, שורץ לצוארך הצר,
מדדה בדמדומי הוד-קדומים, מלאים
לאזנך את צלילי הערבית המבצר.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
אומרים לי שאני
ירוק
אומרים לי
שאקפוץ רחוק
אומרים לי סלוגן
זה לא צחוק
לחתום זה בניגוד
לחוק
אך דם טרי זה די
מתוק
עכשיו אני אומר
לשתוק |
|
