|
כמה שאת חסרה לי,
המילים החמות שלך,
החיוך המחבק,
נוכחותך.
|
אני עוד כותבת,
כותבת לך,
כותבת גם לי,
הבדידות הורגת...
אותי
|
בסך הכול ילדה
והוא נוגע בה כמו אב,
מחטיא אותה בליטופיו
עוקר ממנה כל תום
|
היא התיישבה עליו
באי נוחות מתעלמת...
פשוקת רגליים ומחויכת.
|
שוב אותו מבט פעור בעיניה
מבט כמה, מבט עורג...
השקר מסרב למות,
לוטף פניה בבדידות לא מזהרת
|
קולך הרך שכה שנוא עליי,
ריח גופך שלא מניח למחשבותיי
|
אצבעות ארוכות
שלא מוצאות עצמן בחלל
מנסות להסביר לעולם
|
דוטי פרז יפה
דוטי פרז שווה
|
היא לא מרווה,
מעבירה בו צמרמורת אכזרית
מעבה את חושיו
|
קרועה בסוג של שפגט
רגל ימין בקצה
ורגל שמאל בעוד קצה
|
שתהיה לי הסכין,
שתהיה לי הכובש,
שתזרים זרעים לשטח אש.
|
אני רואה אותו בדרך למקלחת,
עטוף מגבת
וזיעה מהצוואר
|
היא הגיעה לעיר האסורה.
"תעצרו אותה" היא אמרה,
"אני רוצה לרדת".
|
מילים נולדות
ומתות מבדידות
|
רק אז נחה לה מעט האכזבה
מוצאת קמצוץ של רוגע
ניזונה מחידלונך...
|
|
|
תגידי... זה
כאב?
שנפלת מגן עדן?
למרות שזה נורא
ערסי האדם שחשב
על זה הוא גאון. |
|
