|
הרמיה ליסנדרוס נולדה ביום אביבי של שנת 90'. היא
כותבת בשם בדוי, שקייספירי משהו, ספק בשל חוסר
ביטחון עצמי, ספק מפאת יהרה. פמיניסטית, הומניסטית
ופציפיסטית בדעותיה.
מאמינה בקיומו של עולם צודק ושיוויוני, אם נבחר אנו,
החיים בו, לעשותו כזה.
לא הצלחתי להניח את עיני מבבואתו שמשכה אותי באופן שלא יכולתי,
או רציתי להתנגד לו. הוא משך בשערו, והעביר ידיו על ברכיו.
אצבעותיו נקשו קלות על השולחן ואני בהיתי בהן נעות, כאילו היו
המחזה המרתק ביותר שראו עיני מאודי.
|
הוא היה רגיל לקום בכל בוקר באותה שעה בדיוק, לענוב את העניבה
הכחולה, שהונחה תמיד במקומה הקבוע, מסודרת ומגוהצת לרגע בו
יחפץ בה לשימוש. הוא לא באמת הזדקק לה, אבל היא גרמה לו להרגיש
ולהראות מסודר ומאורגן,והחמיאה לו, והוא אהב את זה.
|
הנה היא הולכת
הנערה עם הדמעות
תראו, חיוכה אובד לה,
מסתתר הוא בין ההבעות.
|
עוצמת עיניים,
מהדקת אוזניים
ונעלמת.
שקט.
|
כשהאיש בעל התארים ישב מולי, הוא כמעט נשבר, לאחר שחש שחוסלו
כל ניסיונותיו להבין את הבעיה שהייתה לי עם השימוש של השופט
במונח "תשוקה אנושית". הוא שאל שוב ושוב, כיצד קרה שאפילו גזר
הדין הביזיוני ההוא שהוטל על ידי בית הדין לא הרגיז אותי כל כך
כמו זילות ה"תשוקה
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
הכי מלחיץ אותי
זה הרעשים
שהמקרר שלי
מוציא, בארבע
לפנות בוקר אני
שומע אותו מעכל
דברים, אני פוחד
שיום אחד כשאפתח
אותו להוציא חלב
לקפה הוא יבלע
אל תוך הרעש
המוזר שלו.
יוסי עמוס חזה,
שונא קפה,
תדיראן, ירקות
רקובים ורעשים
מוזרים שרק
מלחיצים במקום
לעזור. |
|
