|
אישה צעירה ילידת 1988, שיריה וציוריה משמשים כתרפיה
לעצביה המרוטים ולשעשוע מסוים למעגל חבריה, חייה
שמרגישים כמו בובת נחום-תקום עצבנית במיוחד, מועברים
בלמידה קריאה ציור ושוטטות ברחובות. בעלת רגישות
מיוחדת לפילים ורודים, חורף וממוטות (מכאן הכינוי
המקורי), ספרים-והרבה, אייסיקיו (מכת המדינה),
כוכבים (אלה שבשמיים) , דרכים מקוריות להתאבדויות
ומציאת הסיבות למניעתן אה כן, וחצאיות פרחוניות.
וכעת בבמה, באיטיות ובחשש מוציאה מהמגירה את מה
שיושב לה בראש. תספגו.
במקום רחוק מאד קיימת ממלכה. ממלכה שלגדולי המשוררים לא הספיק
אוצר המילים לתאר את יופייה היחודי. אלה שניסו מתו מרב דמעות
אושר.
|
אישה מבוגרת בעלת שיער שחור ישבה על גדת הנהר, רגליה בתוך המים
והיא מזמזמת חרישית.
|
והיונים שלמטה שמחות ומחייכות והמכוניות - לכולן יש פרצופים.
ואני מן כתם אפור כזה שפתאום מתעורר לחיים, כאילו איזו קשת קמה
והחליטה לטפס עלי ולהגיד "היי זו פה, התעוררה" ואני מתעוררת
ורוקדת. עד השיר הבא.
|
"את חברה שלי ותתפלאי אבל כן אכפת לי ממה שעובר בין הגלגלים
שלך בראש" "אה או קיי שיהיה" היא אמרה אבל עדיין לא דיברה, רק
אחרי כמה שניות, בשביל להעצים את הדרמטיות שבידיעה לפי דעתי...
|
אם לא היתה טלוויזיה, הכל היה טוב. אם לא היה מחשב. אם לא היו
עיתונים.
אם לא היה את כל אלה, מעבר מעיר לעיר היה בגדר תגלית מרעישה.
כל תמונה או שיר היו נשמעים כחידוש מטורף. ועכשיו אין. הכל
היה.
|
|
|
"בקומך בבוקר
משתנך, פו" אמר
לבסוף חזרזיר-
"מה אתה אומר
לעצמך?"
"מה יש לארוחת
הבוקר?" השיב
פו. "ואתה,
חזרזיר, מה אתה
אומר?"
"אני אומר: מי
יודע מה יתרחש
היום."
פו הניע ראשו
מתוך הרהורים.
"אותו הדבר,"
אמר.
(פינקי חוזרת
קצת לילדות) |
|
