|
"אם נשרוד את המבול הפעם,
כל חיוך יהיה שונה, נגוע.
אם אחזור על זה עוד ועוד ועוד
תשארי עשרים שנה או עד סוף היום.
למדנו לחכות ולוותר ואיך להיזהר, מכל מילה
והכל יקפא פתאום
אם יהיה לנו רגע לעצור בפינת רחוב
לחבק ולעזוב
כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות
לאהוב פחות.
בחיוך פרוע עוד אבוא לגבות חובות
לשבור חומות ולהאיר אותך
למרות שאין דבר שלם יותר מהכאב שמתנגן
בשיר אחר."
(רונה קינן)
--
גן החטאים.
בימים שקדמו לנו,
כשעוד לא צרבנו על בשרנו
את השקר,
נלמד ללכת
ועצמת הידיים
מהי.
|
ביום בו אשבור שתיקה ואומר לו
את שאני
|
(טבעותיי קושרות
אותי
לדלתות נעולות)
|
הבקרים מכבים בי
את השקט שנקבר
תחת הרצון,
לשכוח.
|
כמו אבן שאין לה הופכין,
אני חוזרת לדרכי הממכרת,
המשחררת
|
אצבעותיי פורטות על כאבים ש
מזמן כבר הספקת לשכוח.
|
אני נשאבת
לפרידות המשתתקות
ובתוכי נפערת
תהום צוננת.
|
לשחרר דמעות
ולהודות באמת
הכואבת
|
לפעמים הצורך הקיומי שלי
לקבל ממך אהבה
מתבטא בעודה הפוצעת
שאני חסרת יכולת לאהוב אותך.
|
בשקט הנצרח מפיך אמלמל תפילות
ואחכה לך
|
אני נאטמת כשלא מדברים אליי נכון,
כשלא מבינים את מה שגרוני נשחק מלהסביר,
כשמבקשים שאדבר יותר חזק
כשהתפרים שעל שפתיי מבקשים להיפרם
|
העצב דובק בי,
מידפק על הזגוגית
|
אהיה בלאי באמונתך
ואתפור עצמי לדעת
|
אציף את הסדקים בעזבוני
ואשמור אמונים לדמותך
המשתלכת.
|
תישבעו לחבקני
במפרקים חשופים
כדי שאבכה
בשבילכם ימים של
שמש צורבת,
|
אני אשרוט אותך
במילים חדות,
עיניים שקועות.
|
נפש שורדת,
שורטת
כמו של
הילדה ההיא ש
|
הגעגועים לא הרפו מלילותיי
וכשידיו רפרפו על עצמותיי
הרגשתי אותי עפה.
הייתי כזכוכית שקופה למולו
והוא המשיך להתבונן בי גם כש
עצמתי עיניים.
|
אנחם בך שניות
ללא מנוח
בהן נפשך
מבקשת לשתוק.
|
אלפי חלקיקים של חיים מפורקים על הרצפה.
|
מאז שהלכת, הרבה השתנה כאן.
|
(הידיים רועדות כשמנסים לייצב אותן.
שורות משירים ישנים מהדהדות במוח.)
|
דקירות שקורעות את העור
ואי-יכולת לנשום מרוב
הכאבים.
|
מאבקים כוחניים ושום כוח לנשום, לדבר, לכתוב.
אהבות שקריות וחיבוקים רפויים.
בריחות זדוניות, מיטות מקריות.
להיחנק, להיזרק, להשרף, להכוות.
|
אל הארכיון האישי (8 יצירות מאורכבות)
|
|
