[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הופמן



אל היוצרים המוערכים על ידי הופמן
הכל בנוי מרגעים. רגעים קטנים, שבירים, נדירים. רוב
הזמן אנחנו לא רואים אותם, נותנים להם לחלוף לידינו
כבדרך אגב, מעדיפים להתרכז בתמונה הגדולה והכותשת
שהחלטנו לקרוא לה מציאות.
אבל לפעמים, רק לפעמים, אנחנו מזהים אותם כשהם
קורים. אנחנו מישירים אליהם מבט ופותחים להם דלת,
שייכנסו אלינו, שישארו לדקה, שנספוג מהם עוד טיפה
קטנה.
חלק כותבים עליהם וחלק רק יודעים על קיומם.
גם זה מספיק...

יליד 1974, חי בניו יורק




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
על הג'יפ מקטמנדו צפונה מיקי סידר את הרמקולים הקטנים, הגביר
את הווליום, פתח את החלון והביט החוצה.

האמא של החברה שלך בחופש. לקחה יום חופש, לא מגיע לה? העיניים
שלה סורקות אותך במבט בוחן. היא בוחנת את הגילוח שלך, את
התספורת החדשה, את הג'ינס שהלכת איתם לעבודה. אחר כך היא
מזמינה אותך לסלון ואתה מהנהן.

צחוקה מהדהד בחדר הטלוויזיה, מתערבל בקולות ספרדים שבוקעים
מהמרקע. יום אחד הוא יקום בבוקר, יתחוב תחתונים וחולצת כותנה
בהירה אל תוך תיק קטן ולא ישוב יותר. הוא יודע את זה.

כל הדרך דיברנו על אהבה. המאפרה התמלאה, הרוח שרטה את השמשה
הקדמית, המנוע ליווה אותנו ברעש טורדני, העננים הלכו
ובאו, חיילים עמדו בצדי הכביש. ואנחנו... אנחנו על אהבה. כל
הדרך. בלי הפסקה, בלי מעברי ביניים. אפילו את הרדיו סגרנו בשלב
מסויים.

הם מצפים ממני שאתחיל לדחוף מרפקים. הם טוענים שזו הדרך היחידה
להגיע לאנשהוא היום. אני דוחף. אני ממרפק מימין, אני ממרפק
משמאל. אני שועט. אני דוהר. אני מכניס מרפק לאישה שיושבת לידי
באוטובוס.

אריק ואני מחלקים את כוסות הקפה. הבנות פורסות את המפה הגדולה
על השולחן ומעיינות בה. הן מחפשות מקום אידיאלי להשאיר בו את
הרכב ולחזור אליו לפנות ערב. "רק אנחנו!", הילה מתעקשת, "אני
לא רוצה אף אחד שיפלוש לנו למרחב. בא לי שזה יהיה כמו שצריך,
כמו פעם!".

לרדת לפיצוחיה, להרגיש את הקור הנעים של תל אביב ואת רשרוש
נעלי הבית על הכביש הרטוב. להציץ למוכרת אל תוך החולצה כשהיא
רוכנת אל הקופה. לראות את נקודת החן על תחילתו של שדה השמאלי.

אלוהים נשך את שפתיו. הוא שכב על הבטן, ראשו היה מסוחרר. ריח
סמיך של דלק חדר אל נשימתו. הנהג זרק את השטר על הרצפה, הוא
בעט בו פעם נוספת וקילל.

הוא אהב לשבת על המעקה ולדעת שבכל רגע הוא יכול לעשות טעות אחת
קטנה ולאבד את הכל. זה היה המרד היחיד שיכל לו, והוא לא התכוון
לוותר עליו בכזאת קלות.

הימים, כמו עלים מתעופפים ברוח, שטים להם מול פנייה האדומות של
אנה. הבתים העגומים מקיפים אותה, הזכרונות, העננים, העורבים
בצמרות העצים.

רוץ עכשיו, רוץ הרגע. רוץ כי הריצה היא הדבר האמיתי. הריצה היא
האמת היחידה. שחרר את הגוף שלך, תן לנשמה שלך לעוף, תן למלח של
הים להתיז לך על כפות הרגליים. המחשבות יתרוקנו מעצמן. רוץ. אל
תחפש במילים משמעות, חפש אותה בנשימה.

איש אחד דופק בדלת הכניסה שלי. אני מכין סלט. העגבניות החתוכות
כבר מונחות בקערה, הבצל קצוץ דק דק, מתפלש בתוך עלים רעננים של
חסה. העיניים שלי לחות. אני מוציא שני לימונים טריים מהמקרר,
מנגב את עיניי במטלית שעל השיש, וניגש אל הדלת.

הכל בא לו בהפוכה לבן אדם, דברים תוקפים אותו מכל הפינות,
בעיות משתלטות לו על החוט של המחשבה, הבן אדם מותש. ואין הרבה
פעמים שהבן אדם הספציפי הזה מותש. זה מקרה נדיר אפילו, אפשר
להתנסח בזהירות.

המונית עצרה לידינו.
-" לאן?" - הנהג שאל.
-"לרוטשילד." - השבתי.
-"זה נסיעה קצרה מדי..."- הוא נאנח באכזבה.
-"אתה יכול לעשות עיקוף אם בא לך..." - שפיגלר ענה לו עצבני.
-"אתה יודע מה אני שונא אצלכם?" - הנהג שאל אותי.
-"מה?".
-"שאתם שמאלנים מסריחים,"

בצעדים קטנים ומדודים היא נכנסה אל הסלון ובחנה אותו הזונה.
היא התיישבה על הספה הארוכה ומזגה לעצמה יין מבקבוק שהיה מונח
מראש על השולחן. עשרים וחמש דקות מאוחר יותר היא שכבה על הבטן
עירומה בחדר השינה שלי, גונחת בעוצמה כשידי שורטות את גבה
השברירי.


לרשימת יצירות השירה החדשות
אם היינו יכולים רק פעם אחת
לנער מעלינו את שנותינו היפות
ביחד. להתקלף לזמן קצוב מתחת
עול הזכרונות. להטיח בקירות פיסות
מתקתקות מיושנה. להתכסות
בוילון של קטיפה

את האישה היפה ביותר שאפשר
פגשתי בביתה של אנה פרנק
על התעלה בפרינס.
הבטנו בתמונות , חיפשנו משמעות
הצצנו אחד בשני
ראיתי שגם לו זה לא עושה.

את יודעת
אפשר להשתגע פה
אפשר לאבד פה שליטה
הקירות מתקלפים
מאפרות שעולות על גדותן
ודפים

גרמנית בלונדינית לא מגולחת
רוחצת בעירום בחופי מונטיגו ביי
רוצה שאמרח אותה בתחליבים
שופעת מיניות וחיוכים
שלא היו לאבותייה.

בחנות הספרים של משרד הבטחון
אוחז בהיסוס מר
פיסות מופשטות של אמנות.
מתחת לבית השחי נמחצת
'תת הכרה נפתחת כמו מניפה'.

העדינות הקלה והלא מודעת שאת
אבודה ועייפה כמו עיניי
אחרי הימים הקשים
שעברנו

לא הולכת רחוק -
מספיק לי כאן.
תראה
כמה יפה המדרכה המתעקלת
ילדים רצים אל תוך
פסים שמגרדים אספלט.

הנרקיסים האדומים בעונת הנדידה
שינו את צבעם.
מה שציפורים יכולות לעשות.

חמש מאות ארבעים קשר
נמוך מעל ים
בועט בעצמי
תתעורר

בשער אופקים אני מרגיש שכלום
ששום דבר
רק המדבר עוטף אותי
ולא עבר פה איש
כבר שעתיים לפחות.

ברמנית אחת,
שדיים גדולות באמת,
שאלה אותי אם אולי, במקרה,
אני אשתה עוד משהו.

בידי אני מוחה שאריות עגבנייה משפתייה
העבות אני אוהב אותה.
'אם P אז Q' -
היא מתעמקת במודלים מורכבים
של השפה הפורמלית.

הזריחות השקטות
נעלמות אל הקפה המר
אל נעלי הבית
נוקשת על רצפה כפופה

אני שפהדקה אני
אני שפהרזה אני
אני כבר לא
הייתי פעם
זה קשה.




אל הארכיון האישי (33 יצירות מאורכבות)
להיות חולה זה
כמו רצח רבין,
רק בלי כל
התקשורת.


תרומה לבמה





יוצר מס' 364. בבמה מאז 5/12/99 3:06

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות להופמן
© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה