|
הקרבה אליה, כמה שהיא מושכת.
אני מרגישה אותה, אני מרגישה מאושרת.
הכאב שהיא גורמת, כמה שהוא מפתה.
השביל שבו בחרתי, הוא השביל שבו היא בחרה.
והיא תוביל ותיקח אותי למקומות שרק אני חולמת,
מקומות שאין בסיפורים ובאגדות.
כי היא מי שאני, ואני נולדתי בשבילה.
אשה: "ומי את?"
אני: "אני ילדה."
אשה: "כן... מי את?"
אני: "אני ילדה, ילדה קטנה."
אשה: "הבנתי, אבל... מי את?"
אני: "אני ילדה, ילדה קטנה, אחת שחולמת הרבה."
|
אני: כואב לי.
היא: מה כואב לך?
אני: הלב.
|
הייתי מתיישבת על הנדנדה ומתנדנדת שעות. אחורה קדימה, למעלה
למטה. הייתי עוצמת את עיניי ומרחפת לי באוויר, בלי כיסא מתחתי.
|
פעם אחת הם יפים
מתחשק לגעת בהם
רגע אחרי זה
דורכים עליהם
|
כשניפגש,
יהיה זה ביום בו השמיים יפלו.
|
נכנסת לזה
ואין לך דרך לצאת
מכורה כמו שאומרים
|
הרצון גדול וחזק אך החומה יותר, כמו חומת סין. תחילה הייתה
קטנה, ניסיתי לשבור אותה, אך כוחה היה רב משלי. היא התנגדה,
כאילו רצתה להישאר שם ולעמוד בדרכי. בזמן שאני נחלשתי, היא
התחזקה.
|
אני לא אחת שכל הזמן חושבת על איך להתאבד.
אני לא אחת שכבר "עברה" את שלב ההתאבדות.
אני באמצע. כמובן שגם אם אחשוב על התאבדות, אני לא באמת אעשה
זאת כיוון שאני מפחדת, מזלי.
|
תגיד... העולם, הוא המשחק שלך? אתה באמת בראת אותו, את השמיים
והארץ, הצומח והחי? למה בעצם בראת אותו? תגיד... מה עם חברים,
היו לך?
|
קומי! זה רק זיכרון, הזיכרון היחיד שלך, הוא איננו!
פתאום, אחרי שבע שנים, את בוכה, פתאום את שמה לב שהוא נעלם,
כבר שבע שנים. אז את זוכרת, ושוב מתעלמת.
|
אילו הייתי סופרת דגולה, היו לי מילים לתאר את הכאב שעובר
בגופי. אך אינני סופרת דגולה אם כי רק ילדה קטנה, אחת מאלפים
שמחפשים נחמה בין השירים והסיפורים.
|
|
|
הפעם הראשונה
שפגשתי את
הבלוז, היא שתתה
תה עם נענע
וקראה את לאשה,
במספרת
"המלכים"
בשכונה. |
|
