|
הוא הרפה את ידיו ממנה והביט בסלון הקר: כל כך הרבה אנשים וכל
כך מעט אנושיות.
הוא לא מהמתחסדים - ממש לא. הוא רק לא מבין, איך אנשים מסוגלים
לדבר על עוגת גבינה עשרים דקות לאחר שנכחו בלוויה
|
וכששפתיו הביעו את שמו, כבר ידע דבר על עצמו. ידע בוודאות, מה
הוא לא מוכן להיות בשום אופן.
|
אני שופך עליו את נוזל הגוף המהביל שלי, הנקרש ברגע בו מתרחש
המגע, קופא בחיוורון השקוף שבין עורקיו הישרים. גופי נענה
לתחינתו ובו בזמן - גם לדמי הגועש בי.
גוהר אני מעליו, מביט בגופו הבוהק והרך ואני קרוב קרוב אליו.
הוא טובע עכשיו מתחתיי, מפרפר בכאבו ומנסה ל
|
- "כולנו... מה?" (ואתה לא בן-אדם?...)
|
הלכתי אחריה כעיוור, והיא ניפצה לי את החלום;
שיחררה את ציפרניה - והתרסקתי אל הקרקע.
לא הקשבתי לאחד, ששימש לי כנביא-זעם
- והוא כל-כך צדק במילותיו.
|
אף אחד לא מכיר אותי
לאשורי,
|
כי את לא מקשיבה לי;
את לא מבינה אותי.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
היום, כשעמדתי
לצאת, החתול שלי
הסתכל עליי
ונבח. "חתולים
לא נובחים,
טפשון", אמרתי
לו. "בטח שכן",
הוא ענה. |
|
