|
הוא הרפה את ידיו ממנה והביט בסלון הקר: כל כך הרבה אנשים וכל
כך מעט אנושיות.
הוא לא מהמתחסדים - ממש לא. הוא רק לא מבין, איך אנשים מסוגלים
לדבר על עוגת גבינה עשרים דקות לאחר שנכחו בלוויה
|
וכששפתיו הביעו את שמו, כבר ידע דבר על עצמו. ידע בוודאות, מה
הוא לא מוכן להיות בשום אופן.
|
אני שופך עליו את נוזל הגוף המהביל שלי, הנקרש ברגע בו מתרחש
המגע, קופא בחיוורון השקוף שבין עורקיו הישרים. גופי נענה
לתחינתו ובו בזמן - גם לדמי הגועש בי.
גוהר אני מעליו, מביט בגופו הבוהק והרך ואני קרוב קרוב אליו.
הוא טובע עכשיו מתחתיי, מפרפר בכאבו ומנסה ל
|
- "כולנו... מה?" (ואתה לא בן-אדם?...)
|
הלכתי אחריה כעיוור, והיא ניפצה לי את החלום;
שיחררה את ציפרניה - והתרסקתי אל הקרקע.
לא הקשבתי לאחד, ששימש לי כנביא-זעם
- והוא כל-כך צדק במילותיו.
|
אף אחד לא מכיר אותי
לאשורי,
|
כי את לא מקשיבה לי;
את לא מבינה אותי.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
כשאתם אומרים
"שלח לחמך" למה
אתם מתכוונים?
לשלוח את הלחם
שלנו או לשלוח
לחמנו, אבא של
הכלה? כי זה ממש
לא בסדר, את
מטעים פה ציבור
שלם של אנשים!
שטולבך
בדיסלקציה. |
|
