|
ה"הילה" שלי.
מגנה עליי מהעולם.
שם אני כותבת.
בשקט.
לפעמים...
אחרי לילה בלי שינה
הבוקר הזה אחר
ערפל כבד מכסה את הכול
ואני במיטה
|
הברחת את כל הפחדים שלי
את העצב והדיכאונות
נסחפתי אחרייך
וביחד צבענו את כל הימים השחורים
בגוונים של קשת
|
אני רוצה לברוח
להתחמק לפני שהאש תגיע אליי
אבל אני לא מצליחה לזוז
רגליי בוגדות בי
|
וכך, פתאום מבין העננים
בין קרני השמש וטיפות הגשם הקטנות
מגיחה הקשת ואתה נגלה אליי
|
עד שההרים יתפוררו בים
עד שהקיץ והחורף יתמזגו
עד שתביני שאת האחת
צפוי לי סתיו אפור
ולך עוד אביב מלבלב
|
בלונים כחולים לבנים
מרחפים בשמים
כבר אין חיוך אחד על השפתיים
|
בספסל קטן באמצע שום-מקום חיבקת אותי
בספסל קטן בין הכוכבים היית ולא הבטחת לי דבר
ומי אני בין זרועותייך
מנסה לראות דרך עינייך
|
תמיד רציתי לדעת איך זה להיות בצד השני של העולם.
לברוח מכאן למקום אחר,
שבו לא יהיו עוד דאגות ולא יהיה בי פחד.
|
ואני, שכבר לא מצליחה להירדם בלילות
יורדת לכאן, לגן השעשועים הישן
בשעות שאין בו רוח חיים
|
הגוף משתולל, כועס, נאבק
והנפש שלווה, מאושרת.
אתה מבין שאם הם יפגשו
אחד מהם יתמוטט
|
ושוב כשמגיע הלילה אני לבד
איפה ההילה שלי?
כבר לא זוהרת מסביבי
|
3 אנשים,
2 לבבות מאוהבים,
ולב 1 שבור.
|
לפעמים אין את המוזה
זאת שבוערת מבפנים
זאת שמכתיבה את הכללים
|
ולא הסכמת לעזוב
עד שהישרתי אלייך מבט עמוק ואמיתי
ונתת לי לראות את עצמי דרך עינייך
|
בין רגעי הסתם לרגעי האושר
מפרידה רק נגיעה
עוד חיוך אחד ואני בטוחה
שהחיים בחרו בי מסיבה טובה
|
אני עוצמת עיניים
הרוח מלטפת לי את העור
בנגיעות קטנות ונעימות
|
בתוך כל הסערה
והטבע המתפרץ, הכועס
אני מחפשת את מקומי
|
הכול שונה מן העבר
וזה כל מה שנשאר
חושך מואר
|
טיפות ודמעות
מתערבבות אלו באלו
בין מציאות להזיה
|
קמתי בלילה ליום ההפך
בלילה הזה כולם ערים
בלילה הזה כולם שונים
בלילה הזה היינו הפכים
|
יום שחור, לילה לבן
אותה הרגשה מוכרת
בכוח חוזרת
|
המוני שברירי מחשבה
החלו כותבים בה שירים
שהיא אף פעם לא ידעה לומר במילים
|
דרך משקפיים שחורים
אני מנסה לראות את צבעי העולם
מהלכת על החול החם ברגליים יחפות
מביטה קדימה, השביל ברור לי
|
קשה לי לכתוב עכשיו
כי זה בעצם להודות
שרע לי
|
ושוב ברגע הזה אל מול שקיעה נעלמת
אני נשברת ובוכה במשך כל הדרך.
|
תודה על הכל
תמיד תישארו חלק ממני
כי יש דברים שיישארו לנצח...
|
את עכשיו חושבת
שזו התקופה הכי טובה שלך בחיים
רגעים קטנים שחוזרים ונעלמים
מעלים בך חיוך אמיתי
|
לא לכתוב בכוח הוא אמר
אבל הייתי חייבת
למרות שלא היה על מה
למרות שלא ידעתי איך
|
אני סה"כ ילדה
לא מחוברת למציאות
פוחדת להבין שזו רק אשליה
כי אלה החיים בשבילי
|
נפלו כל החומות שבניתי
כשלא היית כאן
הפלת אותן אחת אחת
ואיבדתי תחושה למה שקורה לי
|
לפני שזה נגמר, יש ריח חדש באוויר
שילוב הטעמים יוצר תחושה לא מוכרת
שלומדים לאהוב לאט
|
הייתי נותנת הכל כדי לצאת מכאן
אבל אני לכודה בחיים שלי
ולא אני שולטת בהם
|
למחשבות חדשות
ואני מחפשת מילים בכוח
כדי להפסיק לחשוב עלייך
|
תמיד האמנתי בגן עדן
בטוחה שכשנשמתי תרחף לה מעלה
היא תגיע למקום טוב
טוב יותר מהמקום הזה שנקרא "עולם".
|
מלכה בלי כתר
זר פרחים לבנים
עוד מבט עיניים
אציע לך אותי
|
מסתובבת בלי הרף
רוצה להיעצר על נקודה אחת
הנקודה הנכונה
שתוביל אותי למקום הזה
|
כאן, במקום הכי שלו בעולם
אני מרשה לעצמי להישבר
|
מתוך כאב נסתר
אני מחבקת אותך
מרחוק קרוב
ולא רוצה לעזוב
|
ולפעמים זה מרגיש לי רק חצי אמת,
חצי ראש, חצי לב
|
אבל הזמן לא מחכה ועוד שנה עברה,
ואני תמיד חוזרת לאותה הנקודה,
לאותה ההרגשה בדיוק בתאריך הזה
|
עשן סגול מסביב לגופי
ואני מתנתקת
צופה מהצד
באוויר מרחפת.
|
מקדיש את כוחותיו האחרונים
להרכיב את פזל האופטימיות
וכך, הדף מתמלא
הדיו מתרוקן
|
פסיפס צבעוני.
החיים שלי.
כל צבע,
כל סדק,
מסמל חלק ממני.
|
הכול ריק
ריק סביבי, ריק בפנים
ואני, רוצה להתמלא רק בטוב
|
ואז הקולות והצלילים האלה שאתה כ"כ אוהב
יקחו אותך משם, יעטפו אותך בכאב
ואתה תקח נשימה, תפקח עיניים ותבין
|
אף אחד לא יבין
שאני כבר השלמתי עם האמת שלי
והפעם, הקשבתי רק ללב שלי
|
עוד כוכב נופל בשמים שחורים
ושמחת חיים אחת אבדה
מנסה לזכור מתי בדיוק
היא חמקה לי מהנשמה
|
ושוב פעם אני מתפצלת לשניים
ואתם רואים רק את החלק
שאתם רוצים לראות
שנוח לכם לראות
|
כאן בין מסך העשן
ואורות הבמה
אין מסיכות, רק כוונה
|
אני כ"כ שבורה עכשיו
חסרת מילים אל מולך
|
|
|
"תן לישון כבר!"
צועק עליי אבא,
אבל אין לי שון,
באמת אבא, אם
היה לי הייתי
נותן לך, באמת. |
|
