[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הילי ג'פרי

אל היצירות בבמה האהובות על הילי ג'פריאל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונהאל היוצרים המוערכים על ידי הילי ג'פריאל היוצרים המעריכים את הילי ג'פרי
כל אדם הוא דרך. לעתים מציב בתחילתה תמרור "אין
כניסה", לעתים "דרך ללא מוצא". יש דרכים שכבר נסללו,
יש דרכים שנבנות תוך כדי הליכה. דרכים מפוצלות, או
דרכי חתחתים. אך כל אדם הוא דרך שונה.
כשמגיע אדם לסוף דרכו, לרוב מיטשטשת הדרך, ונעלמת
כלא היתה. הזיכרון היחיד נטמן עמוק באדמה.
רק מעטים סוללים דרך חיים שתיחקק לנצח, וסוחפים איתם
צועדים נוספים, באמצעות מחשבה מקורית ואומנות.
הלוואי והיצירה שלי תצליח לגעת בדרך שלכם...




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
פואנטה
עברנו לדירה חדשה. רצינו לקחת חיים שלמים, ולהכניס אותם בתוך
קופסאות. העיקר שנוכל לסדר אותם מחדש. זרקנו לפח את כל
הזיכרונות הרעים, ובגלל שאותו לא יכולנו לתקן - זרקנו אותו
לטיפול.

פואנטה
ישנתי כנראה 7 שעות מתוקות, ועדיין קמתי עייף. הרגשתי איך
העייפות מצטברת לי בעיניים. שפשפתי אותן. תמיד אני תוהה בשביל
מה אלוהים ברא אותנו עם עיניים. רק מרגישים בהן עייפות,
וזולגות מהן דמעות. עוד משהו מיותר בגוף האדם שלא הצלחתי
להבין.


לרשימת יצירות השירה החדשות
צליל חריקת המגבים על השמשה
הנקישה שנשמעת כשהם נשכבים
רמזור אדום שמשקיף על השלוליות
מטריה מתהפכת ברוח
ומישהו רץ

מרוב שאני מחפשת ראיות
מרחרחת כמו כלב צייד
צמא לדם
שולחת מבטי רנטגן חודרים
מנסה לקרוא בין השורות

בכמה ימים מורטי עצבים
החיים נסחפים
כמו בלון בשמיים
מוגנים בשכבת דקה
בוהקים בשמש
עד אותה הדקה

אין דבר שתוכל לפנטז עליו
שלא כבר הוגשם בידי אחר
אין סיפור שתוכל לספר
שלא כבר נשמע בעבר

רק תתקשר
תרצה לדבר איתי
אני לא אענה
אני מבטיחה
רק תן לי להרגיש
שאתה עדיין רוצה
שלא אתה בחרת להיעלם

אני לא יכולה לגרום לך
לשכוח את האהבות הקודמות שלך
אני רק יכולה לגרום לך
לזכור אותי

אני כועסת עליך
שגרמת לי להרגיש לא מיוחדת
שגרמת לי להרגיש כמו כל אחת אחרת
שאם לא הייתי מנסה כל כך
היית פשוט ממשיך ללכת
בלי להרגיש

לפעמים צריך פשוט להסתגל
לעצום את העיניים
ולא להילחם
לנשום את האוויר
גם אם הוא מזוהם
לטעום את העולם
גם אם הוא מר

כשהים משמאלי
אני יודעת שאני בדרך אליך
תמונות מהדרך נחקקות לי בזיכרון
אני לא יכולה שלא להתאהב בנסיעה
רגשות נקשרים בכביש הזה
ולא משנה לי אורכו

יחסים
לילה בודד
אתה שומע את הנשימות שלה
כל תזוזה שלה מורגשת
ומשגעת אותך
אתה מפנה לה את הגב
ובוהה בעץ שמשתולל בחוץ מהרוח
לא תכננת שאחרת תיכנס לך לחיים
תיכנס לך למחשבות

הרוח מנגנת סתיו
העלים רוקדים בחום
ובתקופה הזו
אני יודעת
שאני אמורה להתגעגע
אך למי?
למה?

בא לי שתהיה אתי
באותו שלב בחיים
שנהיה כמו
דירה בתל אביב
שיהיה לנו חלון גדול
ממנו נשאב השראה
וניקח קצת מהכול
לחיים שלנו

מצאתי דפים של האיש המת
שמתעדים תכניות שנקטעו
דפים ריקים
שממלאים מחברת
של חיים שנגמרו

החנות של ציפי
עם השלט האכול
החלודה מודגשת
יותר מהשם
מהקצוות כבר הכל מתקלף
והסורגים עמידים

היא מציתה סיגריה
העשן אופף את הריאות
הלילה הזה
היה לא מוצלח
היא מכורה
וכשאין סיפוק
היא מסתפקת בשאיפה

מפחדת מהדקירה הראשונה
של הכאב הזה
כשאתה עוד לא מודע לו
עוד לא רגיל

ילד קטן הצביע עלינו
הוא צעק: "אמא, זה הצבא!"

אמרת שהאהבה הזו מתה
אבל גם מהקבר הכי עמוק
גם מהרגשות הכי מודחקים
היא מחלחלת

יכולתי להגיד לך
כל דבר בעולם

כל דבר בעולם
טוב יותר
מהשקט הזה
ברגע הזה

אני יודעת שיבוא יום
ואצטרך לוותר עליך
כי הכול בן חלוף בחיים
וזה ברור שאתה תהיה זה שילך
ולא אני

התחלתי מלחמה פסיכולוגית
והנשק שלי
הוא דף ועט
קל להסתתר מאחורי מילים

כשהדבר הזה בינינו מתחיל להתמוסס
אני מנסה לתפוס חלקיקים קטנים של "אנחנו"
בשארית העקשנות שבי
לאחוז בכמה זיכרונות

תמיד בנסיעה
כולם נראים עצובים
או נרדמים
חוץ מילדים
שאוהבים נסיעות
אבל הם גם ככה
תמיד מאושרים

המחשבות שלי
משתוללות על הדף
וגזרתי אותו
לאלפי גזרים

לוח חלק והרבה גירים
כל אחד כותב
ובעיקר כל אחד מכתיב

פרשו את היריעה הלבנה
האטומה
כדי להפיל מעט חושך
או ניקיון
על הסוף
ומתחת לה היה עולם שלם
וכל מי שמעל יתחיל עולם חדש

יש לי כיסא מעשן
קשה לי לראות
אם הוא גדול או קטן
יש לי כיסא מעשן
קשה לי לעמוד
אבל הוא לא באמת כאן
חפץ מעורפל
בלי צורה או קול
אם אתקרב אליו
זה ברור שאפול

מהם חיים של כלב
נמשך בלי רצון בחגורה
הולך על ארבע רגליים
כי ככה קרוב לרצפה

כל מי
שאיבד את הדרך
מתיישב פה
על הספסל
הצבעים דהויים
כמו מאיזה סרט ישן
מולם עוברים אנשים
לכל אחד יש מטרה
והם צועדים לעברה
בלי להסתכל

ברגע שזה נגמר שאלת
אם אני מתחרטת על התקופה הזו
עניתי לך שלא
כי קיוויתי שזה לא הסוף
וגם כי אני אומרת
שאסור להתחרט

מביטה מבעד לחלון
של דירה תל אביבית ישנה-משופצת
ואיכשהו, זה השיא של החיים שלי
הרחוב השקט שגובל עם משהו אחר

אני משערת שזה נגמר
או שזה מתחיל להיגמר
לא נאמרו מילות סיכום או פרידה
אבל אני רואה אותך דועך
דועך ונעלם

בא לי שתגיד את השם שלי ותחייך
ואז תגיד לי משהו שלא אמרת לי אף פעם
בא לי שתקרא את השם שלי ותיאנח
ואז תגיד לי משהו שיעשה לי טוב

העולם שלך
רק מה שמסביבך
ואימא דואגת
שתהיה מוקף
רק בטוב

כבול בקולר
והמושכים הם רבים
בכל שביל יש מחסום
שמשנה תדמית

יחסים
מקצה אחד
חפצים עפים באוויר
מתרסקים בעוצמה על הקיר
בדיוק כמו הלב שלי

שאיפות וחלומות
הורגלו לנוח
על המדף הכי גבוה
הסולם שלי נשבר
ואני השלמתי
עם מה שיש עכשיו
על הקרקע

לדור שלנו יש אף סולד
וכנראה שלא נבין
אבל לאישה עם הפנים העייפות
סיפורי המתים עוד חיים

לכמה קילומטרים להרגיש חלק ממשהו
המון שכולו מביט אתי לאותה המטרה
לעצום עיניים ולדעת שיש על מי לסמוך
מי שמוביל אותנו בדרך הזו

אני אוהבת את המבט החולמני בעיניים שלך
את התמימות הכמעט ילדותית
אני אוהבת את איך שאתה גורם לי להרגיש
כאילו שום דבר בעולם
לא משנה עכשיו

כבר אחרי חצות
לעולם לא תתפוס את מחר
כנפי פרפר לילה מתעתעות בי
שיש חופש מסוג אחר

דמעות שקטות
הן אלה שהכי כואבות
כאלה שזולגות לבד
במורד הפנים

אז אני מציירת קווים לדמותך
לפי הצרכים שלי
לומדת להכיר אותך
זה ברור לי שאני טועה
אבל רק כך אוכל לרצות

לטמון בחול
עמוק באדמה
כמו להתעלם
מהקיום של זה
או הריקנות
שזה השאיר

ציפור צורמנית
לעולם לא תשיר
גם אם חשבה
שזה ייעודה

ציפור צורמנית
תמצא לה ייעוד אחר
לעוף למעלה גבוה
כמו כולן

כעס
את, יפה שלי
רציתי שתדעי מי אני
והדרך היחידה שזה יקרה
היא שאיעלם

ביקורת
קפה עכשיו
אל תפנו אליי
עד שאסיים כוס שלמה
של התמכרות חמה

כל כך רציתי למשוך את הרגע
להצליח להגיד את מה שלא יוצא
לא כי הרגשתי כך באותה השנייה
אלא כי רציתי לדעת מה תענה

אני רוצה
לרצות אותך כמו סם
להזריק אותך
ישר לתוך הדם

זה כנראה
השיר העצוב ביותר שכתבתי
על רחוב שלם
של זיכרונות מלוחים
מתקופה שכל כך ניסיתי למחוק

חיוך של שלווה
של הליכה יד ביד
כשלא משנה לאן

הלבשת אותי בשמלה אדומה
תמיד אהבת אישה עם עוצמה
ואני בשבילך
יכולתי להיכנס לתחפושת
גם אם אני לובשת סתם ג'ינס

געגוע
היא נראית שם כל כך חיה
בלונדינית יפיפייה מאושרת
לא ידעה מה יקרה תוך שנה
אבל בתמונה היא לנצח צוחקת

כדי לחוש לא חייבים לגעת
כדי להבין לא חייבים לדעת
כדי לדבר לא צריך מילים
כדי לגדול לא צריך שנים


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
בדקתי שאתה נכנס לרכבת, ואם תסתובב להסתכל עליי לעוד שנייה.
כן ולא.
כן נכנסת, לא הסתכלת. כמו שכן נכנסת לי לחיים כמו תפיסת רכבת
בשנייה האחרונה, ולא הסתכלת לראות מה קורה איתי בתמונה הזאת.

כשהפסקתי לנחש מה המניעים שלך להיות איתי, התחלתי לתהות מה
המניעים שלי.
אהבה היא לא סיבה, היא תירוץ.

המכתב הזה מיועד לכם, למרות שלעולם לא יגיע ליעדו.
הוא מוקדש לדינה הגננת שהסטירה שלה עדיין מהדהדת בי, לנעמי
ואחותה ששנים הייתי שק החבטות שלהן, ליפעת שגרמה לי להרגיש
מוזרה, לטל שצחקה על האדם הכי יקר לי ושתקתי לה, לשתיים שנתיים
מעליי שקראו לי מכוערת (וכיום ה

ובראש שלי יש תמונה מדוייקת שלך. החלטתי לתעד אותך בזיכרון כמו
לפני שישים ושניים ימים, כשהבנתי מה הרגשתי.
כשרכנתי מעליך, ראשך נשען על ידי. פנס הרחוב האיר לך בחום על
חצי מהפנים היפות, בהן כל פרט מונח בדיוק במקום.

אני יודעת שכל מה שגועש בי עכשיו, זו אינה אהבה. המילה הזאת לא
מדברת אליי. מעולם לא האמנתי בה ומעולם לא הרגשתי אותה.
וכל כך נואשתי מהכל. מהרצון העז מדי להיות לידך, מהרכושניות
והקנאות. הבערה. יותר מדי הרגשות שעולות על גדותיהן, שאין לי
אפילו מילים להגדיר או

הרהור
אתם אומרים שהשלב הראשוני הוא להודות. אז הנה:
זה נכון שיש לי מפלט על הדף, ושאת הדברים האלה לעולם לא הייתי
אומרת בקול רם. זה נכון שרק הדפים יודעים את הסודות שלי, וזה
נכון שאם הייתי רוצה היה מי שיקשיב לי. זה נכון שאני מפחדת.

את הדברים היפים באמת, לא רואים מגובה העיניים. זה תמיד בין
לבין, כל הזמן להתנדנד ולשמור על שיווי המשקל. ואולי, אני בכלל
לא רוצה לשמור עליו. לא רוצה להמשיך באיפוק מבעבע.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
היא הסתכלה על הדמעה שלה נספגת בחולצה שלו, נעלמת בתוכה עוד
לפני שהגיעה לחזה שלו.
והבינה את המצב.


לרשימת יצירות הצילום החדשות
צבע
אל היצירה

אורבני
אל היצירה

אורבני
אל היצירה

קונטקטס
אל היצירה

חוף ים
אל היצירה

חוף ים
אל היצירה

צבע
אל היצירה

קונטקטס
אל היצירה

שקיעה וזריחה
אל היצירה

אורבני
אל היצירה

אורבני
אל היצירה

אורבני
אל היצירה

אורבני
אל היצירה

אורבני
אל היצירה

אורבני
אל היצירה

אורבני
אל היצירה

סידרה
אל היצירה

סידרה
אל היצירה

אורבני
אל היצירה

חוף ים
אל היצירה

אורבני
אל היצירה

אורבני
אל היצירה

חוף ים
אל היצירה

אורבני
אל היצירה

אורבני
אל היצירה

אורבני
אל היצירה

אורבני
אל היצירה

אבסטרקט
אל היצירה

אורבני
אל היצירה

צבע
אל היצירה

אורבני
אל היצירה




אל הארכיון האישי (17 יצירות מאורכבות)
אבא של מיכלי
מראה סימני
גזענות בוטים
ולא חוקיים, אני
מציע לחסל אותו

אחד שאכפת לו


תרומה לבמה





יוצר מס' 76538. בבמה מאז 18/5/07 6:09

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות להילי ג'פרי
© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה