|
הגיעה לעולם אי שם בסוף שנת 1987.
לעיתים מצטערת על אותו היום.
אחדים טוענים, כי פעמים רבות היא מונעת מעצמה את
האושר. לטענתה, היא עדיין לא מצאה את האושר, כפי
שהיא מגדירה אותו.
לא מאמינה באהבה, לא מאמינה באחרים, לא מאמינה
בעצמה. מאמינה רק בדבר אחד, והיא יודעת, שהוא יאכזב
אותה תמיד.
הופכת כל דבר לעמוק. עמוק מדיי לטעמה.
מנסה לייחד את עצמה, ומצליחה רק לסבך.
לא מצאה עדיין אדם שיבין את השגעונות שלה.
היא נותנת לכם מפתח לפינות הכי חשוכות שבה
מקווה להפיח בהן אור.
זאת היא. שחור על גבי לבן.
גם אם לעיתים רק היא תוכל למצוא את עצמה מתחבאת בתוך
היצירה.
......
"אין פניות שגויות. רק נתיבים שלא ידענו שאנו אמורים
לצעוד בהם".
הבטת בי כאילו זאת הפעם הראשונה שאני עושה משהו טיפשי כזה,
אבל לא יכולתי לומר לך שזה לא חדש לי,
|
ניסיתי לאהוב
אך לא נפלתי שדודה
אל רגלייך
|
לכתוב לך,
מילים חסרות משמעות.
|
מביטה ב
חסרי פנים
הולכים הלוך ושוב
ברחוב הקר הזה.
|
אני זוכרת את פיסות העץ הנרמסות תחת רגליי ואת ההליכה בצעדים
מקרטעים, כמעט כושלת על האספלט המחוספס, ואיך לא רציתי להגיע
הביתה.
|
איך היינו שניים ואז אחד ואז חלק ממה שאפשר לכנות זוג ואיך
נקרענו אחד מהשני ולא בתלישה מהירה וחדה, אלא בקריעה איטית
וכואבת, להרגיש כל חלק בפרידה.
בפנים תמיד בער בי הרגש אלייך ומבחוץ נראה היה, שכביתי כבר,
אחרי כל כך הרבה לילות של בכי צורם וצורב, דמעות שמשא
|
אתה לוקח שאיפה עמוקה ומשחרר החוצה נשיפות של ייאוש, וזה בכלל
לא מצחיק אותך, המרירות שלהם. בסוף עוד ימצאו אותך עם חיוך על
הפנים, וזה יראה להם מוזר, אבל אתה לא תיתן להם הסברים, רק
תחייך.
|
ביחד, אנחנו מסוגלים לעשות כמעט הכל - אפילו להגיע לשמים.
|
שכחת את ההבטחות שנאמרו באותו הלילה, ואולי בכלל לא הייתי
צריכה לצפות ממך לזכור. לפעמים את הדברים הכי חשובים אנחנו
מסוגלים לשכוח. מותר לנו, כולנו אנושיים.
|
בהתחלה זה היה נראה כמו קטע מסרט,
אבל אז היא אמרה לנו שסרטים לא קורים במציאות.
|
זוכר כשלא היה שם, בפעם הראשונה שחץ הכאב פגע בה בחוזקה והיא
נפלה. לא הסכימה לקום עד שהוא חזר.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
החתול הרג את
הסקרנות.
אודיסאוס-דובר
חתולי הבמה. |
|
