[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה










אל היצירות בבמה האהובות על הילה חלמישאל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונהאל היוצרים המוערכים על ידי הילה חלמישאל היוצרים המעריכים את הילה חלמיש
עכשיו המגירה ריקה
כמעט כמו הלב
וכל מה שנשאר לשנינו
זה קצת לבכות והמון כאב.
כל שיר שאני יכולה לחשוב עליו
לא יסכם, לא ימצה, לא יגע ולא יתקרב.
יכולה רק לחשוב עליך.
פצעים שלא ירפאו לעולם.
תחושות שלא ימחקו על החול.
רגעים שלא ידהו עם הזמן.
ואהבה... אוי, אלוהים... אהבה.
החדר הזה עם הריח שלך
השמיכה הזאת עם החום שלך
הגוף שלי עם המגע שלך
ושום דבר כבר לא ישתווה
לא יסכם, לא ימצה, לא יגע ולא יתקרב
להתמכרות למילים "אני אוהב"
לסוטול של הסקס
לעומק. לרגש. למחשבה.
אוי אלוהים... לאהבה.
ולא יודעת כבר מה לכתוב
ולא זוכרת כבר איך לאהוב.
כבר אין לי דמעות לבכות בשבילנו.
בשבילך.
אני בוכה לתוך כרית וחונקת זעקה.
אוי אלוהים... אהבה.
תמונה. מבט. נגיעה. נשימה.
ערפל בחוץ.
וברור שאף אחד אחר לא יבין.
לא יסכם, לא ימצה, לא יגע ולא יתקרב.
אהוב שלי. אל תשכח אותי.
בעצם תשכח.
בעצם... לא יודעת.
לא יכולה יותר לפקס את המחשבה.
אוי, אלוהים... אהבה.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
פואנטה
"...ברגע שנפגשו מבטינו, לא היה צורך במילים. היא עקבה אחריי,
כאילו בטעות. מסתכלת לצדדים, כאילו הייתה לה מטרה משלה. אבל
שנינו ידענו שהיא שם בשבילי..."

אתה מרגיש אבוד, טובע, בלי כל רצון להמשיך.
שבור, מרוסק אל הרצפה, מפורק לגורמים.


לרשימת יצירות השירה החדשות
בדידות
Now I'm drenched from the sun
and I'm parched from the rain,
and I think this can't be real

אלוהים
But what happened when I felt
that I'm all alone, with shredded hope?

בלדה
No windows, no doors,
So you just couldn't leave
And me - I could not come inside

קצרצר
every time i write...

פיוט
I change my colors with the changing seasons.
I flip and turn at the slightest breeze.
There are millions just like me, around me

וידוי
Masking pain,
You may think I'm vain,
But I won't reflect my fear.
What's my gain?

אינטרוספקטיבי
Every word you say is intoxicating
When I look at you I can feel you waiting for my smile and
nod.
Every intimate moment that we share
Slowly loses meaning, my everything.

הלל
i want to be more like you and follow all your precious
words.

הלל
WHY ARE YOU SO DAMN FAITHFUL?!
WHY ARE YOU SO FREAKIN' GOOD?!

שוב את יוצאת לחפש אותו,
לבושה חטאים ותשוקה.
וכמה קל פתאום לשכוח את שמו
של זה שקורא לך: "אהובה".

אמונה
צריך להסביר לה הכל כדי שתוכל להפתח,
והיא פוסעת לאט ובשקט כדי שלא תסתובב ותברח.

הומור
הוא הביט בעיניה
והיא בשלו,
שניהם הסמיקו עד הזנב.
הוא לא ידע את שמה,
היא לא ידעה את שמו,
אז כל אחד מהם פנה לאחוריו

הרהור
דייר לא חוקי יושב לי בלב
ומרטיב כל דמעה שהתייבשה.

שכול
"זהר, אל תמות. זהר, בבקשה. אל תעשה לי את זה..."

וידוי
האור בפניך והזוהר שבפנים
מספרים לנו הוריך שעדיין אבלים
אני שותה את המילים ומנסה קצת להבין
מי אתה, אחי?

קצרצר
כמו חזזיות בר על סלע מדבר,
מנסה להיאחז במציאות.
חושב על השטויות שעשיתי בעבר,
טבועות באלכוהול. בשכרות.

ערפילי
בן שבע-עשרה, מחר יום הולדת שלושים.
לאחר ליל שכרות יושבים וחושבים
והדף מוכתם בשחור...

כי כשאמא הקריאה לה אגדות,
היא שכחה להזכיר שזה לא במציאות
ולא הזהירה את סינדרלה שלה
שנעל הזכוכית גדולה במידה.

נוסטלגיה
כמו עיוורת, תועה בחיפושים אחרייך -
מחפשת אותך בפניהם של אחרים.
מושיטה ידי לחוש אותך אצל זרים

אלוהים
בין התווים השבורים, בקצב עמום של תופים עצובים-
חיפשתיו.

אתה הורס לי ת'ציור
כמו כתם של צבע
בגוון הכי יפה שראיתי בחיי.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
היפרדות
עכשיו אני מבינה כל רגע מתוק בקשר שלנו
וכל דמעה מלוחה שהתאבלה עליו.

התבגרות
הייתי בת 6, והוא היה בן 21.
הייתי בת 10, והוא היה בן 21.
הייתי בת 20, והוא היה בן 21.
והיום, פתאום, אני בת 22.

חוסר אונים
ושוב אותה תחושה של חוסר אונים וחוסר יכולת וחוסר... וחוסר.
ורק את זה יש.

חוסר אונים
אני לא בפולין. למה שאני אהיה בפולין? איזה מין אדם פשוט מחליט
לנסוע לפולין יום אחד? לא.

חוסר אונים
להתמודד עם המוות זה כמו להסתכל על השמש; אי אפשר להסתכל לאורך
זמן. מסתכלים לזמן קצר, ואז חייבים להסית את המבט או שזה
מסנוור אותך.

חוסר אונים
נכנסנו לתאי-הגזים, למשרפות בהם עמדו התנורים הכל-כך יעילים
הללו. ותאמינו לי - אין מקום בעולם בו קר יותר מאשר
במיידאנק...

היא ואני
רק אני, את, ושתי כוסות קפה חם וחזק... והכוס שלי ריקה.
אחרי שבועות של ריחוק, געגועים וצורך- סוף סוף, את ואני.
ואנחנו מדברות. על שמחות, על כאבים ועל שטויות.

ביקורתי
הצחנה הנוראה הזאת - זה ריחם. מתים מהלכים. גופות-לא גופות.
בקושי גופות. הולכים חלולים בשלג אל עבר הלא-נודע.
מה אכפת לך? כמה שאתה יפה, בני.
שמנמן ומתוק, ורדרד ובלונדיני, כחול-עיניים וחכם.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
"...9 שנים, וכל שנה אני מתגעגעת יותר. כולם אומרים שהכאב דוהה
ומתכהה עם השנים. אז איך זה שאתה כל כך חסר לי? איך זה שרק
מכתיבת המכתב הזה אני מרטיבה את המקלדת בדמעות?..."

שוב אני רואה אותו חוגר את הנשק.
הוא רואה את פניי, צוחק ואומר שאני צריכה להשתחרר.
שוב הוא נותן לי נשיקה- למה זה מרגיש כמו פרידה?
שוב הוא יוצא בחיוך, שוב אני בוכה.


לרשימת יצירות הציור החדשות
רישום
אל היצירה
רישום בעפרון
ואחריו אותו רישום רק עם צבע במחשב...
(מה לעשות, זה כל מה שאני יודעת לעשות...) :)

רישום
אל היצירה
רישום בעפרון (מעט אבסטרקטי) + צביעה במחשב

רישום בעפרונות
אל היצירה
רישום בעפרון + צביעה לאחר-מכן במחשב של כלבי לברדור. מוקדש
לניצן באהבה אינסופית (וממוסגר בחדר שלה) :)




אל הארכיון האישי (12 יצירות מאורכבות)
הלוואי והייתי
עמוק כמו שאני
יומרני.






שלומי שבן,
באינטרוספקציה
נוקבת.


תרומה לבמה





יוצר מס' 9948. בבמה מאז 29/1/02 22:26

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות להילה חלמיש
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה