|
מה יש לומר על הילדה ההיא?
איך אהבנו אותה, כשהייתה תמימה
זאת אומרת, כשהייתה...
Well if you look good enough
You could see her self destruct
This little girl staring out the window
As she's fading away like the wind blows
איפה הילדה הקטנה?
כה יפה, וככה נתתם לה ללכת.
קטנה ושברירית, ושלחתם אותה לעולם הגדול לבד...
לבד... לבד...
מי הרס את מי?
Only then people started to say
"It doesn't worth the pain"
"רק אל תבכי לי אחר כך מעל הקבר שבגללך נפלתי
ראשונה"
אילולא הרעד בשפתיה ובלסתותיה לעולם לא הייתי מנחשת שחיה.
הייתה לבנה כסיד, אם בכלל היה צבע לפניה.
גופה שדוף וחולה, ומוכה.
בחשש מה ושעשוע חולני הבטתי בידיי, לא חשבתי אחרת...
|
טיול ארוך בגשם הזלעפות היה אמור לעשות לה טוב; היא אוהבת את
הגשם, אוהבת להיות רטובה. במיוחד אוהבת כשהדמעות מחליקות על
לחייה ואף אחד לא יודע זאת מלבדה; בגשם.
|
היא לא קטפה אותו, כי הוא נראה מאיים.
היא הסתכלה עליו מקרוב, כדי לראות אם הוא חוזר למראהו הקודם,
היפה יותר, אבל כלום לא קרה.
בעצם, כן קרה משהו; לרגע נראה כאילו הוא קרץ לה ואז חייך חיוך
מרושע.
|
באותו רגע נראה כבר שג'ק מתחיל לשקוע בתוך עצמו; שני האנשים
הכי פיקחים בעולם, כרגע רק אחד פיכח, אבודים בנקודת זמן רחוקה
מהמציאות; כמעט שוכחים לנשום.
|
הכי אהבה את השוקו שאמא נהגה להכין לה, כפית וחצי של קקאו, חלב
עד סוף כוס הזכוכית העגולה עם הידית השקופה, קצת מים חמים לפני
החלב, אתם יודעים, כדי להמיס את הקקאו, שלא יהפוך לגושים
מתוקים בזוועתיות; היא שנאה מתוק.
|
לא שיכורה, רק קצת בהיי מופרז. למרות ששתיתי הרבה. מספיק בשביל
לשכר חמישה אנשים.
אך תמיד זה היה כך, דברים כאלה לא השפיעו עליי מעולם יותר מדי.
לפעמים באמת מצטערת שלא, הייתי רוצה להשתכר, אולי זה יעזור
לשכוח. זה לא, אבל בינתיים זה יעשה קצת טוב. אהיה נטולת
|
Do you remember
That you used to care?
"once upon a December"
That your face I could bare
So do you remember?
Well I don't
|
Get real,
we're not living in a fairy tale.
Not everything you'll do or say
is gonna make it straight away.
If you want to win me,
fight for me.
So yours again I could be.
|
Every other day that passes her by
Is another lost hope that was only meant to say goodbye
Hates to find out she was lied to
But her life's actually all a matter of time till she's done
|
ושוב, החמצתי את האפשרות, להיות איתך,
ושוב, רק השארת לי הודעה למזכרת,
ושוב, אני מתגעגעת.
אך לא, לא שוב, את לא תחזרי יותר.
|
שכח ימיי הסערה,
שכח אותי מדממת על הרצפה.
שכח את הבכי, הצעקה והמכתב
|
כשהכל כבר נראה אבוד,
ואין דרך חזרה,
מגיע האור,
שבקצה המנהרה.
|
העולם הוא חרא אחד גדול
שלא מצליח להשטף לי באסלה
כבר לא יודעת על מי לסמוך
לא נותר מישהו להאמין בו
הכוחות שנותרו בי כבר אוזלים
ואני חדלה מלהאמין
להאמין שיש תקווה להמשך
להאמין שעוד אוכל להצליח
להאמין שיש מוצא
אך לא רואה את היציאה
מתפתלת מכאבים
|
היא כבר לא צעירה כל כך, אך
לא שחוקה מדי.
את עבודתה עוד עושה
כמו שצריך.
|
מרגישה אבודה בתוך עצמי, אולי אני לא מנסה מספיק, אבל אובדת
עצות. להסביר ולפרט להם לא מפסיקה והם מסתכלים ובוהים בי בחוסר
הבנה. הכל עובר דרכם כמו כלום. לא משנה איך אני אגיד את זה, זה
לא יהיה ברור, לא מובן.
|
"היי, מה קורה איתך?"
הקול שלה העיר אותי מהכלום שלי.
ובדיוק בזמן. עמדתי ללכת לאיבוד, כמעט שכחתי שאני באי שם.
איזשהו שם שהוא בטח ובהחלט אינו כאן.
|
היא הייתה החיים שלי, הכל בשבילי. אהבתי אותה יותר מכל דבר אחר
בעולם.
לפני כחמש שנים, חיי השתנו. באותו יום נוראי חיי נמוגו כהרף
עין.
...אמא תמיד סירבה, היא טענה שהייתה עסוקה מדי בשביל לשחק, או
לצייר. אבל תמיד ידעתי שהיא מתחמקת ממני.
|
דמותך המהלכת בחינניות, ספק מודעת ספק לא, טיפות ממטירות עצמן
על כתפייך השדופות החשופות לכל.
|
והקולות האלה, הם קוראים לי לבוא...
שאכנע?
|
אני מקווה בעצמי שיום אחד אני אוכל להפסיק לדאוג, אני יודעת
שזה לא יקרה.
גם בסוף כשיהיה הכל עוד יישאר מקום לחשוש; לדאוג; לשמור;
לפחד.
האופי הלך לאיבוד ועמוד השדרה נשבר בזיכרונות ילדות.
|
בשבריר השנייה המזערי של הצלילות ניסתה להבין מה לעזאזל היא
עושה, אבל החוויה הזו הסתיימה מהר.
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
שלום ח. נחמן
ביאליק
ערוך את
הדפיוצר
(עקב עומס,
אפשרויות
העריכה
חסומות כרגע)
אל הדפיוצר שלי |
|
