|
במה זו קהילת אנשים קטנים עם חיים קטנים וחשיבות
עצמית גדולה.
כשיגידו שריון ויתכוונו לצב
כשיגידו גזרה ויתכוונו לתפירה
כשיגידו לפתוח באש ויתכוונו לסיגריה
כשיהיו פצצות באמריקה וכולן יהיו בלונדיניות
כשישאלו אם ניצחנו- בכדורגל
כשהכיתה תהיה רק בבית ספר וגדוד רק בצופים וחטיבה רק
ב"סולל בונה"
כשהנח"ל תהיה רק להקה
והצוללת צהובה
וביום העצמאות יהיה מפגן של מטוסי ריסוס
אז נדע שהוא בא-
'השלום האמיתי.'
גלריה בקורקי- http://corky.net/gallery/hila
יהיה פעם טוב או לפחות בסדר...
את חוזרת הביתה עם אבנים ביד, מחייכת אלי את החיוך המקסים שלך
ואומרת לי בעיניים נוצצות, "תראה מה הבאתי מן הכנרת."
אני מביט במבט עצוב בכפות הידיים העדינות שלך, באצבעות
הדקיקות, המלטפות.
יש לך ביד אבנים שחורות.
המון, כמעט 20, בכל גוון אפשרי.
|
שוקעת, העולם של החלומות שלי מאז ומעולם בגוונים סגולים.
כמו סרט ישן רק בגרסא אחת של הקשת בענן.
אני שומעת תופים, והעיניים מתהפכות.
הוא מנשק לי כל חלק וחלק בגוף, מתרכז בשפתיים.
אני גומעת ממנו את האוויר את החיים.
|
אני לא יודעת מה לחשוב יותר.
אני לא מבינה איך כל האשמה בסוף תמיד פונה אלי, והוא מחייך
חיוך מבויש.
עסקי כבוד; בנים מותר, בנות זה זנות. סך הכל רציתי לאהוב אותו.
|
איכשהו, שוב אני מוצאת את עצמי מצמידה שפתיים לחיוך שלו, ללשון
שלו, להרגשה המוזרה שממלאת אותי, לזרמים המטורפים האלה ששורפים
לי את המוח.
אני נשענת לאחור, הוא מלטף לי את הלחי, כל-כך קרוב.
"נועה, מה כבר יכול לקרות?"
"משהו ממש רע." אני לוחשת ומנשקת אותו בשנ
|
האמת היא...
שהיא רצתה למות.
ואני, מן הסתם ידעתי את זה, והחזקתי את זה הרבה זמן, כי לא
התאים לי לדפוק אותה. לאבד אותה.
היא הייתה החבר הכי טוב שלי, לפעמים זה נשמע לי מוזר, כי היא
הייתה... כל כך... לא מתאימה לתיאור.
|
"אני אוהב את החיוך שלך." הוא אומר.
ואני מסמיקה, "והסקס יהיה נהדר." אני ממשיכה, "וכשתחבק אותי
בלילה שום דבר לא ירגיש יותר נכון ומספק מזה..."
"אבל?" הוא מחכה לפאנצ' ליין.
|
בדוגרי, רק ניסיתי למצוא אהבה. אבל מצאתי את עצמי הולכת
לאיבוד.
מצאתי את עצמי שכובה על רצפה קפואה בהאנגר 11 שבתל-אביב.
עם מכנס גדול מידי וחולצה קטנה מידי. מרגישה מזויפת. ממלמלת
שירים ישנים של אביב גפן שהוצג לי בענק בשלוש מסכים שהיו על
הקיר לידי.
|
איתמר היה מספר לי פעם איך כל שנה, בדיוק בשני ביולי, הם היו
אורזים ציוד בטנדר הגדול של מושיקו ונוסעים לצפון. למעלה, איפה
שמתחיל שפך הבניאס, יש חוף קטן, המים קפואים, לידו יש אזור
המותר לאוהלים ובתי הארחה.
|
הוא מעביר ערוצים בטלוויזיה בלי סוף, נעצר על פרקים חוזרים של
'סיינפלד', זורק בי מבט ואומר: "מה ציפית לעזאזל?"
"לא יודעת," אני אומרת לו ולובשת חזייה, תחתון וג'ינס... לא
מצליחה למצוא את החולצה שלי לרגע. "כנראה להרגיש שהתגעגעת
אליי."
|
כבר לילה, ואני מחכה שתתקשר אלי.
עוצמת עיניים וחולמת עליך מגיע,
מתיישב לי בקצה המיטה ומעביר
אצבע בגב כף הרגל, "ילדונת, קומי."
מחייך אלי ונושק לי על המצח.
|
"עזוב... מילא... אתה לא תבין את זה. זה ייאוש כזה שפשוט אוכל
אותך ואתה רואה לאט לאט את הכל קורה ונעלם ואין לך את הכוח
הנפשי או באמת את הרצון להציל את זה."
יש שתיקה ארוכה והוא שואל: "את לא רוצה להציל את הקשר הזה?"
|
"נראה לך שהתקלקלנו?" אני שואלת
"לא יודע." הוא נאנח, מהסס ושואל, "הצלחת לאהוב מישהו אחר?"
|
קולות של צרצרים ואורות בוהקים וחום עילאי בתוך החזה ורעד
בבטן, רעד של ידיעה על טעות איומה, רעד שכבר היה קיים לפני.
וכבר נשבר כי כל שרצינו זו טיפת ילדות, טיפה כל כך מרה.
ואף זה כבר נלקח מאיתנו, אף זה נעלם
ולא תשוב ועוד תהיה הפעם הבאה.
|
אחרי זה... נהיה שקט. שקט כזה כמו בסרטים. וכבר לא הייתי בתוך
ההאנגר. בעצם, לא הייתי בשום מקום. מצד שמאל שלי תחנת רכבת,
מצד ימין כביש וצמוד אליי גבר יפיפה מחבק אותי. "כמעט אוהב
אותך." הוא מחייך ואני יוצרת דמעות של כוכבים.
|
בנסיעה ישבתי מאחורה על צד הג'יפ והרגשתי את הרוח הקרה מקפיאה
את הנשמה שלי
ידעתי שאם מישהו יביא פטיש, בנגיעה קלה אני אשבר לרסיסים
המחשבה הזאת הכאיבה לי, הכאיבה לי מספיק בשביל דמעות אבל לא
בכיתי, אני יותר חזקה מזה!
|
יעל, יושבת עכשיו ערומה על המיטה שלי.
היא ערומה, כי היא בחרה להתפשט.
לא ניסיתי להפשיט אותה, או לחילופין ביקשתי...
|
יש לי חבר והוא לא מדבר. והוא לא בא אתמול. ואין לו תשובות.
לא לשאלות שלי ולא לשאלות של עצמו. ואני יודעת
שזה נגמר. ואני יודעת שאני רוצה שזה ימשיך.
ואני יודעת... בעצם לא.
חום גבוה. וזהו בעצם.
|
אח שלי לא נהרג במלחמה, גם לא חבר אהוב, גם לא ידיד.
כשחושבים על זה, רק דוד של אמא שלי במלחמת יום כיפור, אבל לזה
בכלל יש יום אחר.
ובכל זאת אני ניצבת מול קבר שעדיין מריח טרי, רוצה כל-כך לחבק
אותו, אבל הוא עומד שבור בין חברים לקרב, אפילו לא מסתכל עליי.
|
"בוא נדבר על פילוסופיות חיים, בוא נדבר על אמנות ושלום
ומלחמה, בוא נדבר על פוליטיקה, בוא נדבר על ילדים רעבים ועל
האמנית ההיא במדינה הזאת שהתאבדה, בוא נדבר על נרקומנים וצרות,
בוא נדבר על לב שבור..."
"בואי נדבר על אהבה." הוא לוחש לי לפתע.
|
מיקו אמרה לי פעם שהגשם הכי יפה זולג ביום כיפור.
"אלוהים מתחרט לפעמים." היא אמרה ושחררה עוד ענן עשן לתוך החלל
האטום של המרתף שלי.
היא נורא אוהבת ימי זיכרון, תמיד היא מחייכת חיוך מסופק
כשמקריאים שמות נספים.
אף פעם לא הבנתי את זה.
|
בשעה אחת לפנות בוקר דפקו על דלת הבית, אבא שלי פתח ושלח אותו
למעלה, את הדפיקה על הדלת של החדר שלי אני לא אשכח בחיים. או
יותר נכון, את הדלת נפתחת. דפיקה איטית כזאת., שהלב שלי נעצר,
התגלגל לי גוש כבד מהבטן לגרון, וידעתי שמהרגע שהדלת הזאת
נפתחת... כלום כבר לא
|
זה קצת מוזר כי בכלל היה קיץ אז...
אבל אני מבינה אותה, הגשם המלוכלך הזה ששוטף את הרחובות חודר
לעצמות ומתמוסס בתוך הבטן. אז, גם אני בוכה בלילות.
אני זוכרת שפעם כשדיברנו על חיילים ומלחמות...
|
אני מתעוררת לדפיקות על דלת החדר, פוקחת עיניים ומושיטה יד
לשעון על השידה, 11:20 בבוקר שבת. "מישהו כנראה שונא אותי."
אני אומרת כשאני מתרוממת מהמיטה ופותחת את הדלת. לרגע עומדת
מופתעת לחלוטין ואז צועדת צעד אחורה נותנת לו להיכנס
|
"אז רגע, שאני אבין, את לא עושה עם עצמך כלום כי אף אחד לא
מכריח אותך?" הוא מדליק סיגריה, שואף, נושף ומביט בי במבט חצי
מרחם.
"אפשר להגדיר את זה ככה." אני עונה לו מעט מובכת, עד היום לא
באמת דיברנו על דברים ככה.
|
הדרי נמרחת על גב הספסל לפניה ומחייכת אלייך
חיוך מנומש-מנומנם.
אחד שואל אותך למה לא התקשרת אליו, אחד בקהילה וירטואלית
שמזלזלת בך.
את נורא נהנת מזה. שישנאו אותך, שיתנשאו, זה קל לך ככה (ילדה
קטנה וטיפשה).
הערכה ואכפתיות מכאיבים לך. מי, כמוני, יודע.
|
1. כוכב ראשון עוד לא נפל.
There is something wrong with my mind .2
3. נה, נה, נה.
|
'כמו מטייל אוסטרלי שעוקר לעצמו יד, אני עוקר אותך עכשיו מתוך
הלב שלי.' עברי שר לי בראש אבל היד שלי עדיין במקום ורון עדיין
במקום ואני עומדת ומסתכלת למטה מהצוק ורואה את הרכב של נמרוד
מתרסק.
הכל מתערבל לי בבטן.
|
"ותל אביב שלנו היא לא תל-אביב שלכם..." אני שואפת לראות
ומשחררת ענן עשן אפור דרך חלון המכונית, מניחה מגף מלוכלכת על
תא הכפפות שלו. הוא מחמיץ פנים ואני רק חושבת כל הזמן שמגיע
לו, שיסבול, שאם הוא ממשיך לשחק בלשעברית שלו למרות שכבר חצי
שנה יש לו חברה...
|
הייתי רוצה לצעוק אהבה
אבל בימינו, כהרגלי,
אני מומחית באסיפת שברים.
החתיכות שלנו שורפות לי בידיים
ואתה בוער בתוכי.
|
היינו שקר
אני נושקת לך על הלחי
זה כבר לא מרגיש כמו שום דבר מוכר.
|
שלוליות...
התנשקנו אי פעם בגשם?
עוד נתנשק?
בגשם?
|
לכל סוף
יש תקופה
ולכל תקופה
יש סוף
|
כוס וודקה מהולה בסוכריות על מקל.
השקט המופתי של הבסים שוטף את הייאוש
כמו המבול רק בלי תיבה...
מה בעצם נשאר?
|
אני רוצה לבכות... ושתבכה לי...
וירד הגשם. סתם ככה, כמחווה דרמטית לרגע יפיפה.
כמו שאני אוהבת.
כמו כל החלומות שתמיד מתגשמים כשמגיע הקיץ אתה תחבק אותי ותישא
אותי אל על...
כמו לגעת ברקיע.
|
האושר, ישן בצורה עוברית בין הסדינים
הלילה, מלטף אותו בשכבות חום
החיוך, ממלא את המהות העצמית
בועות סבון עמידות.
|
לילות לבנים במצעים הפוכים
תחתונים שחורים למרגלות המיטה.
|
מתמכרת
לחיבוקים הבורחים שלך
לנשיקות הארוכות
המנוסות
טמא מריח נשים זרות.
|
אותיות מרצדות, להבות רעות.
מכשף.
בובות וודו תלויות אצלי בארון
אתה הפוך מהתקרה.
נושם. נושף. שואף...
|
אתה תאהב אותי עד סוף העולם.
כמובן, לא אהיה שם לצידך
אלא בבתי אחרים.
כשתעצום עיניך, תנשום אותי לחיכך
ריח ישן ועצוב.
|
"זה לא בכוונה"
אני לוחשת.
אתה לא מבין מה אומרות המילים.
אתה ואני זה שפה אחרת.
אני זה הילית אתה זה שפויים.
|
פעם היא האמינה באושר, הוא היה רוקד לה בחלומות, מכשף את
החללים השחורים ומאיר תעלות חשוכות של עצב עמוק. מאז... היא
האפירה.
|
הדמעות...
עגולות
ומתפוצצות כמו בועות סבון.
הצלקות מחוררות את הקופסא...
המכנית שלי.
|
מנסה לבנות את הדיוקן שלך בראש
כמו ציור של פיקסו
נעלמת לי הדמות
נספגת במשולשי רקע החיים.
|
יש אהבות, שהן לא רק שלי.
אבל זה בסדר.
כי הן יותר שלי משל השאר.
מנה גדושה של רגש,
בתוך כוס התה.
|
.כל האוויר נעלם לי בראות
וזה מרגיש, אתה יודע... כאילו אני נחנקת.
זה יעיל ככה.
לרחם על עצמי, להרוג את עצמי.
לטבוע בים התסכול העצמי.
או אלי... כמה העצב מתוק.
|
רכבות אל המחר...
אני מנסה לשגר את עצמי
אל מה שהייתי יכולה להיות
אם היו לי מספיק סוכריות אומץ-חומץ
|
אם הלב היה תפוז
הייתי סוחטת את כל הרעל הזה ממני
מוזגת לך לתוך כוס גדולה
ורואה אותך מתפתל ומתכלה
|
זרע בקוקטיל רעיל עם חיוך עצוב
נרות שבת מקדשים את הסמליות
הלילה שחור והשקרים מזמן הפכו לאמת מרירה.
|
אני מתגלגלת בבוץ,
כי זה נעים לי לעור הפנים.
כל הידיים האלה שנוגעות בי,
כמו רוחות רפאים.
|
איך לפעמים
אני מקנאה בבחורות הזמניות שלך.
יש בהן קסם
ובך סקרנות.
הן באות וכובשות אותך.
עד שאובד הטעם.
|
הרגש לא קיים אלא אם
אתה תיצוק אותו לתוכי,
תשפוך הכל ותגמור,
יצירת מופת נפלאה שכמונו.
|
דמדומים אפלים בליל חורף חם
הירח משתקף לי בעינית של משקפת
חיינו הפכו הצגה
או שאולי נולדת שחקן.
|
אני עומדת להתפוצץ
להתפוצץ, אתה יודע
כמו בלוווווון
שמוציאים לו את האוויר בבת אחת
ו...
בום!
|
הליכה יום יומית ברחוב
כולל המון כוח נפשי
שבהחלט לא טמון בכל
נפש בריאה.
הלב שלך נמס לי
בתוך כף היד...
כשאני מוחצת הוא
נוזל כמו יין נושן
כמו שיר...
|
אתם לא נותנים לי לשחרר
ואני לא נותנת לכם ללכת,
כמו כל מערכת יחסים בריאה
כמו כל משחקי השח ששיחקנו
מט.
|
האור הזה מסנוור לי בעיניים
הבטן שלי זוהרת בסגול עצוב
וזה נעים, להרגיש את העור
מעלה עשן...
|
תל-אביב כולה טובעת באורות עייפים נוצצים, דרך עדשות שבורות
אני רואה הכל הרבה יותר מחובר.
העצב כל-כך מחתים את המילים...
|
אבל לא הייתה לי שנייה לעצור את הזמן כדי להושיב אותך להקשיב
לי.
אם רק היית מבין איך זה לשבור את הראש בתשחצים שאני ממציאה,
כמה פעמים השם שלך יכול להיכנס בצורה עגולה בעלת שישים
ריבועים.
זה לא פייר מצידי כנראה... לשחק לך על המצפון כאילו הידיים שלי
ארוכות
|
חודש וחצי זה זמן שסופרים בכלל?
|
משחקת בשלדים, צובעת לכולם את הפנים בצבעי מלחמה.
יש נשיקות שאני לא מצליחה לזכור, מעולם לא שכחתי איך זה מרגיש
בתוך החיבוק שלך.
|
אבל אני לא יכולה להמנע מלתת למחשבות לרוץ לי בראש... כל
האוטוסטרדה המטורפת הזו מערערת אותי לחלוטין. הרי ידוע שאני
קורצתי מהחומר של האנשים שסוגרים בחדרים קטנים בבתי חולים
גדולים והם לא מפסיקים לקשקש טירוף על הקירות.
|
אומרים שהאהבה לעולם לא דועכת, להבה באה בכל מיני גדלים אך לא
נכבת לעולם.
שוטטות אין סופית ברחובות מלמדת שיש יותר מידי אנשים עם עיניים
שחורות ושאף אחד מהם הוא לא אתה.
אלכוהול מתערבב לי בבטן והאורות נוצצים בעיניים כמו כוכבים
קטנים עצובים ששכחו לכבות
|
אח שלה נהרג במלחמה ואף אחד לא טרח לספר לה שבמלחמות מתים. שזה
לא כמו הסרט ההוא בערוץ 22 שהגיבור מציל את כולם והטובים
מנצחים.
הטוב והרע מזמן הפכו לשדה מוקשים אפור.
|
אני מתמכרת לזמרים ששרים שיש לי משהו עצוב בעיניים, ומאשימה
כרגיל את כל העולם חוץ מאת עצמי, כשבעצם מזמן הייתי צריכה
להפנות את האצבע המאשימה אליך.
|
לאהבה שלי יש שם וזהות ומספר טלפון.
ואני צוחקת כשאיזה חברה שלי שואלת אם אני רואה אותנו מתחתנים.
ואני כועסת כשהוא לא נותן לי הגדרות מפוצצות ומתנות קטנות או
סתם ככה קם לשנייה מהמחשב בחדר כשאני רואה סרט בסלון... רק כדי
לתת לי נשיקה.
|
אני לא יודעת איך זה הרגיש באימונים וגם לא כשעליתם לקו, איך
זה הרגיש להרוג מחבל או להוציא את הילד המבוהל ההוא מהבית
שהפצצתם עמוק בתוך שטח מדינה שהיא לא שלנו או איך זה שזרקו
עליכם אבנים וכשחזרתם צעקו עליכם שאתם בוגדים.
|
ואני מרגישה את התאים במוח שלי מתפוצצים, ככה, באיטיות, אחד
אחד
צורחים לעזרה, מתנפחים באדום עם בועות כאלה של אוויר, שקופות,
ונמרחים על דפנות המוח. שלפי מה שאמרו המחקרים מאז ומעולם,
לא מאוד גדול גם ככה. בני אדם...
|
ולפעמים... הלבד שלך לא כזה גדול, לא כזה נורא.
ואולי הוא אפילו יכול להצחיק אותך, יושב לו בקצה המיטה עושה
פרצופים כועסים
כי את גורמת לו להיות סגול, סגול עצוב כזה... כי לא טוב לו עם
המצב הנוכחי.
|
אז זהו, אני סוגרת מעגל בדמעות גדולות.
עברו כבר ארבע שנים מאז, בעצם, ארבע שנים וחודש... מאז הלילה
ההוא שנסעתי אליך ואמרת שאבא שלך שם ואמרת לו שחברה שלך באה.
ואז מחוץ לפאב ההוא ביקשתי מבחור גדול שיעזוב את חבר שלי בשקט.
ואז כבר התבלבלנו לגמרי.
|
ופתאום הרגשתי כל-כך לבד, מקופלת בספת הקרם הקטנה ושומעת רצועת
שירים ישנים/חדשים ב-MTV.
ורק רציתי משהו שיעסיק לי את המוח, משהו לחשוב עליו שלא כולל
את הפרצוף שלו והחיוך שלו. למרות שהמחשבות שלי לא אפילו לא
זכרו איך הוא נראה.
|
אני שומעת צעקות, כנראה שרק בראש
נזכרת איך שום מוזיקה בעולם לא משתיקה את המילים
ושום כוח רצון לא עוצר את הדמעות.
|
היא רוצה מישהו שילחש לה: "אני אוהב אותך"
וירוץ אחריה גם אחרי שהרכבת נוסעת.
מישהו שיכתוב לה שירי אהבה
או סתם סרנאדות של ירח מלא.
|
וכמו שאחד מהם אמר לי פעם, שהוא מתרחק מאש והתכוון ל-ממני...
אני בוערת עכשיו,
אז אל תיגע,
רק תקשיב לי,
תלטף אותי בתשובות שיביאו עימן נחמה.
|
לפעמים את מרגישה כאילו החיים סוחטים אותך קצת חזק מידי והכוס
עולה על גדותיה ואמא נותנת בך מבט כזה שאומר שהגזמת קצת. טיפה
יותר מידי.
|
אני רואה מלחמות באות והולכות,
כאילו היו תשדיר פרסומות בטלוויזיה.
רוטינה כזו שכבר שורפת בעיניים.
עשן תותחים וריח קרב.
ופה, איך זה רחוק ממני,
|
לפעמים,
אתה לא שם לב לכלום מלבד למבט המטומטם הזה שיש לה בעיניים
כשאתה אומר משהו לא באמת מצחיק אבל היא מחייכת מכל הלב.
לבחורות יש נטייה לרצות אותך,
גם עכשיו.
לך תבין.
|
אמרתי לך אתמול בלילה שעצוב לי כי אני מתגעגעת לחורף, כל
המשמרת רציתי שיהיה כבר קצת קר ואולי קצת תתגעגע כמוני לחיבוק
בפוך, היה לי את החורף הכי מתוק בעולם.
בנובמבר, בצפון כשההורים שלך רבו התחלתי לבכות, שכבתי מכורבלת
במיטה ובאת וחיבקת אותי... ויותר מאי פעם ל
|
מקלחת, הידיים מחבקות את הבטן והשיער החייתי של הצהריים
נח בעייפות על החזה, טיפות טיפות זולגות לי על אצבעות
הרגליים ופרפר אחד על מראה מלאה אדים מסמל לי כמה
אפור העולם וכמה עצוב.
|
אני לא אוהבת את איך שהלב שלי מרגיש כשאני רואה את השם שלך
מרצד לי על הצג של המחשב... בעצם את הכינוי... בעצם...
|
הדמיונות שלי נושכים את המציאות
ביס
וביס
וביס.
ואני חושבת לעצמי,
כמה מצחיקות אתה חושב,
המחשבות המופרכות שלי.
|
על הקו הקול שלה כל-כך שלו, ואני מדמיין אותה בראש, כמה היא
יפה
ועם עיניים ירוקות ירוקות ושיער שחור גולש משגע. אני מסרטט את
השפתיים שלה אומרת לי: "אם לא תבוא עד אז, אז זהו."
אז אין מחר.
|
"ילדונת שלי, איך את מסתדרת? איך זה עבורך השנה האחרונה? אני
מקווה שאת מאושרת, כי אחרי הכל את בנקודה הכי יפה בחיים..."
אני זוכרת איך היינו יושבים פעם בים והוא היה סופר לי את כוכבי
הלילה ומעניק להם שמות במיוחד עבורי. פעם הוא אפילו קנה לי
אחד, לכבוד החצי שנה
|
לפעמים,
כל הגשם שבעולם לא מספר את הסיפור.
וכל חורף הוא חורף, כבר הרבה שנים.
|
נשיקות קטנות
כמו טיפות של גשם
אחת על האף
אחת על האוזן
אחת בצוואר
תכף יבוא מבול
וזה ירגיש בסדר.
לפעמים זה הכי קל לבכות.
|
אנחנו משחקי מילים ואני מתחילה ב-'לו יהי'
והשחקן היריב יסתיים בסמטה אפלה...
ושלושה ילדים. כמובן.
|
נראה לי יש איזון.
שטוב מידי יהיה פתאום רע מידי
ואז יגיע הפרווה כמו עוגת שוקולד לא מתוקה מידי
אפשר למרוח ציפוי,
אף אחד לא ימות מזה,
מבטיחה.
|
מחליקה את הסבון בין הרגליים, העירום הזה מביך את שנינו,
המים כל-כך רותחים הקצף ממלא לי את כף היד
ואני מפנטזת עליך מחבק אותי. איברי גוף מדממים מכחילים את
הרצפה
הכל אני רואה בראש.
לא אכפת לי מה...
זרעי משאלות לבנים
|
יש ימים שבא לי פשוט לבלוע את הכדור הזה שנקרא המציאות שלי כמו
שהוא, בלי לדחוף אצבע הכי עמוק שאפשר לגרון ולהקיא את הכול.
למצוא בכוח את הסיבה לחייך, בלי לקחת שבויים, לא משנה מי נשאר
מוטל בשדה הקרב.
|
מתי נלך לים ונשתכר עד כלות
ותאהב אותי כמו שמעולם לא אהבת
ונצלול בתוך עצמנו
כאילו,
מעולם לא נברא מחר.
|
ב'שבתות וחגים' אישה אחת מדברת על- "אז נגמרה לנו האהבה." ואני
לא זוכרת בכלל איפה הייתי ב-95, בדיוק כמו שאני לא זוכרת מתי
הייתה הנשיקה הראשונה שלנו או הדמות ההיא בטלוויזיה עם הטקסט
הטיפה יותר בנאלי משלי... זוכרת מתי הייתה שלהם.
|
ולא ידעתי שכול כמו שהוא,
כי מי יכול לדעת,
אף פעם לא לומדים.
|
ולקופסא הקטנה בצד החדר, כל אחד מכניס פתק והם כולם אני כי לא
בא לי להיות אחרת, רק שתהיו מרוצים ודיי. וכריות גדולות ודובים
כחולים-סגולים.
ולא רוצה יותר גברים זרים.
זה לא שווה את זה.
|
כבר הרבה זמן שלא מילאה אותי תחושה כל-כך נוראית שלא נותנת לי
לישון. אולי זה האלכוהול ואולי זה הרגשת הנבגדות ואולי זה פשוט
אתה.
כנראה שפגעתי ביותר מידי אנשים לאחרונה אם הבומרנג הזה ככה
פילח לי את החזה... אבל האמת, מה אני כבר יכולה לעשות עכשיו?
|
הפרטים הקטנים הם שעושים את ההבדל...
סנדל באמצע הכביש,
תמרור שנפל,
חתול משייף ציפורניו על גלגל מכונית...
כמה פעמים ביום אתה מנשק אותי.
|
אני ספרתי ואתה חייכת. וזה היה בסדר.
אין הגדרה יותר ברורה מזו, בעצם.
תאריך הטיסה שלך ריחף מעל ודיברנו על זה אבל לא דיברנו באמת...
הרגשתי מטופשת להעלות את מה שאני חושבת ואתה גם ככה לא משהו
בשיתופים.
|
רגעים קצרים של זיכרונות, שסופם חיוך אחר למולי או אולי
טלוויזיה או אולי התעוררתי שוב על הצד הלא נכון בבוקר.
אז כשבסוף יום עבודה אתה לא מתקשר ויש אחרים,
קולם משתנה בימות השבוע, בסופם הם יקנו לי קוקטייל לא חזק
|
תל-אביב שלך, פתאום לא נראית כזו מושכת...
ואת נזכרת איך כמו בכל שנה ביום כיפור את הילדה הכי טובה
בעולם. ואיך בכית שנה שעברה ואמא באה עם כוס מים ואמרה לך שהוא
לא בשבילך ואת כל-כך רצית שהוא יאהב אותך עד סוף העולם ואת
כל-כך ידעת שהוא לא באמת אי פעם ניסה.
|
אחרי שאתם שוכבים את לא בוכה
אין לך באמת סיבה לבכות... אתם גם לא באמת שוכבים.
את שוכבת על הגב על המיטה הזוגית שלו והלחיים שלך יבשות
לחלוטין. הפעם, זה אפילו קצת מתסכל אותך.
|
אני מסתובבת עם דחף מטורף לדפוק את הראש בקיר.
החוסר עמוד שדרה שלי, זה ברור לי,
לא עושה את זה לאף אחד.
כנראה גם לא לך.
|
יש משהו מאוד שלם בשקע כתף של גבר, איך שהראש מתלבש שם בצורה
כל-כך ברורה מאליה. כאילו מעולם לא ישנתי עם מישהו אחר.
|
בני האדם, כך למדתי, הם יצורים שמעריכים רק סבל... כשאתה
מאושר, לעולם לא תדע מה באמת עוטף אותך. רק כשנישאר ערומים,
מול הקור העז, לבד, עם עיניים דומעות... נרד על הברכיים ונבקש
מחילה מהדבר היחיד שנאמין שיכול להציל אותנו, או פשוט מאלוהים.
|
שמש בחוץ ואני רועדת בכל הגוף, אחרי הנשיקה הראשונה שלי יכולתי
להלחם בכל השדים בעולם.
מה שקורה פעם אחת לא יקרה פעמיים ומה שיקרה פעמיים יקרה פעם
שלישית.
|
ולפעמים,
אתה מוצא את עצמך בתוך בור
הבור לא גדול אבל גם לא מחניק מידי, יש לך מספיק אוכל, אפילו
מיטה וטלוויזיה 42 אינצ' עם כל ערוצי הלווין, שירותים כאלה עם
מים שיורדים מעצמם
|
יובלי מביטה בחלון ומחכה,
היא אומרת שבכל האגדות...
אבירים מגיעים על סוס להציל את הנסיכה
ואם היא לא תסתכל חזק...
אולי היא תפספס אותו.
|
אי אפשר לאהוב אהבה גדולה דרך אבן קרה בגווני חום בהיר
אי אפשר לצפות ממנה להחזיר חום
אנושי
רחוק כל-כך.
|
כמו נשיקה ראשונה.
כמו חיבוק.
כמו מייק-אפ סקס.
כמו ברייק-אפ סקס.
כמו הפעם הראשונה שאתם אומרים "אני אוהב אותך."
כמו הפעם הראשונה שהוא אומר לך שיש לו מישהי חדשה.
|
לכל אחד מזוגות הגרביים שלי יש ריח אחר.
אני לא נוטה לאגור זיכרונות בקופסת נעליים ובכל זאת משתדלת
לתעד כל חיבוק דרך עדשה מלוכלכת.
המצלמה השבורה שלי היא אירוניה זולה להתפרקות הזו...
|
כל הלילה אנחנו מדברים על כדורים ובסוף, אני מעיזה ונושקת לו.
הוא מופתע, כמובן, לא ציפה שהבחורה שעדיין כל-כך מתגעגעת תעשה
צעד כזה קריטי לשכחה. ההכחשה של הגבר של הקווים העירוניים בימי
שישי, בלילות הייתה מצחיקה אותי, הייתי יושבת ותוהה איך דברים
מתגלגלים תמיד
|
החיוך שלו בוער לי מפנים ואני רוצה להקיא אותו החוצה.
צמרמורת של מגע שלא ישוב.
הוא כאן והוא שם והוא לא פה באמת.
|
בבטן נערמות לי ערמות של יצרים והכל לבן, כמו בפרסומת
הזאת של קליה, אני מחכה שתכתים אותי בשלילה שלך
ואני אצעק- 'לא זו אקונומיקה!' ואתה תחייך אליי את החיוך שלך
ותושיט שתי ידיים גדולות מוכרות, תחבק אותי.
|
אחרי שאתם שוכבים את בוכה, שוכבת בתנוחת צלובה על המזרון הענק
שלו ובוהה בחושך בלונג על הקיר. לשניהם יש לונג על הקיר ולך
בכל סיטואציה אין אוויר ואין תמימות.
לאט לאט העיניים שלך מסתגלות לחושך ואת מנגבת את הלחיים ותוהה
עד מתי תחיי ככה,
|
לא דיברנו חודשיים ואני כותבת לך שירים,
מתגעגעת על גבי אותיות בשחור ולבן וצלילי מקלדת צורמים.
לתווים שתשיר לי יהיה צליל עדין שאתמכר אליו,
אתה תשב שוב מולי בגיטרה ואני לא אוכל להיפרד.
|
אני שונאת בתי חולים.
ואני לא רוצה שהיא תמות.
ואני לא רוצה לקום מחר מוקדם בבוקר ולנסוע לשערי צדק או להדסה
או...
אני שונאת בתי חולים!
|
אל הארכיון האישי (75 יצירות מאורכבות)
|
|
יש משוררים בקהל
?
החוצה אבל מיד! |
|
