|
1989 ומאז רגישה, צינית, עדינה. היא הרבה מכל
התכונות האלה, אבל בעיקר מאוהבת. באהבה, בקסם.
ברגעים האלה של לצחוק עד שכואב.
נהנית מריקוד, כתיבה, ומוזיקה, כולם ביחד וכל אחד
לחוד...הכל זורם יותר בתנועה, הכל חותך יותר
במילים.
מחכה לרגע בו יראו, בו יגלו אותה. רק אז יבינו למה.
באותו הרגע תסכים עם כולם שהציפיה למחר השתלמה...
עד אז היא חולמת.
הרבה אופטימיות כנראה שלא תמצאו בפינה שלה כאן, כי
כמו הרבה אחרים, היא כותבת בעיקר כשלא טוב לה.
אני לבושה, זוהרת
חושבת על כאב
ועל האושר, בין קפיצה
לרגיעה הלוחשת
|
הם אמרו לי
שאף אחד
עוד לא מת מאהבה
שהיא לא הורגת...
רק מכלה.
|
חשוך, עומדת במרכז
מתרגשת, כולי פרפרים.
קמה, מתחילה.
המוזיקה בתוכי,
כולם מסתכלים עלי,
אני חיה.
|
איך אמשיך
באהבתי אלייך
כשהיא אינה רוצה להמשיך
עמדי
|
אהבה,
שלא תלקיני,
עוד תלחש לי
היא לא תגרום לי
|
ובכל נשימה ושנייה
שתיקח בה אוויר,
תנשום גם אותי
תכיל אותי לתוכך
כאילו אין דבר שמשתווה לזה
בעולם.
|
וכמה שאני אוהבת
וכמה ששונאת רגעים
שלא נותנים לי לשכוח
את הבעת פניך
ואת היכולת שלי
להעריץ אותך
ואת הקול שלך
ואת העיניים שלך
היפות.
|
כשעצוב לי אני רוקדת
אתה גרמת לי לחזור
לרקוד.
|
במגע אחד
אתה תזכיר לי
כל מה שאי פעם חיפשתי
ולא מצאתי, לא בהם
ולא יכולתי לבד.
|
יפה שלי,
את כמעט נערצת
איך שירית שם
על דמויות קרטון
|
כשבגדתי והורעלתי
וכושפתי עם האשליה
ונמוגתי אז לעיתי
והחלום רחוק, רחוק.
|
את כבויה,
וכל עלה שנושר
מזכיר לך אותך
בנפילה שלו
והם
לא רואים.
|
כל אחד יכול לרקוד
ולא כל אחד מרגיש
את התנועות שיוצאות
מהחזה, עפות מהנשמה
ונותנות לגוף כנפיים
כדי שאעוף.
|
זיכרונות שוב מחכים לי
לא הטנק ינצח
כמה אהבה שנסדקת
מי שחלם ישלם
|
במה תוכלי להשתפר כשהרוח תישא אותך
איך יאהבו אותך אז.
הצחוק הציני שלך חזר.
הצלחת לפרוץ את גבולות הקיום.
|
ולרגע נוגעת לוקחת
את הרגש לעצמך את
לא סולחת
מסתכלת לרגע שוכחת
כבר מתאהבת.
|
אהבת אותה לשניה
נתת לה יד ונטשת
אולי אמרת, שכחת?
עד אלייך אבוא.
|
פק"ל מלחמה
נצבע בירוק ושחור
מראה וגעגוע
|
זה הדהים אותי
הריח הזה
המתוק
אף פעם לא הרגשתי אותו
|
ניפוץ של תחושות, שקיפות מהפנטת
מי יתן לי ללכת, שצריכים לשנות
נופלת ומחכה לתשובה
איפה זה שרואה לתוכי?
|
|
|
רגע, לא הבנתי
ת'קטע עם הגדי
ואמא שלו. די,
תסביר שוב,
בחייאת.
נו, בחייאת...
משה לא בפוקוס
בהר סיני. |
|
