|
לעת ערב, בסבך האלה,
הוא פורם ומאחה,
פורש את כנפי השיר,
אל עבר ברכות הטורקיז,
המתמרקות בשמי המערב.
עיני נפקחות לאסוף את האפלה
מעלי זורח ירח מלא
|
לכודים במסכים המאירים
המאויירים, המאורים
|
היא תמיד מביטה אל האופק
פוחדת לאבד שם מישהו
|
עכשיו אני חופשיה
שחקה הרוח לגלים
|
הם קומפקטים, דחוסים
בתי הסוכנות הקטנים
|
הוא היה נוסע סמוי
בספינה מתגנבת
|
הלילה אני אסוג אל
הכוכים האפלים
|
גם אני גורר אחרי
את מה שאין,
כמו עגלה מקרקשת
על מרצפת אבן.
|
אדם מקבל את גזירת בדידותו
הוא מתקפל פנימה
מקרטע אבל ממשיך ללכת,
נמלה שתלשו לה רגל
|
האור חולף במשברי מציאות ואשליית האור
האנושי מנסה
להחליף את האלוהי
|
את העצב כבר
אי אפשר היה אז להסיר מעיניה
מבט שלא נותר בו חיות
|
שלוש פעמים
הכריז השואב הרובוטי
|
עם אמיר שוב נלך בשדות
ולאורך מסילת הברזל עד גשר המחלף,
שבנייתו תסתיים רק בתום ילדותנו.
מבועתים מאימת הלילה היורד ומצחקקים
|
אנחנו מציצים בארונות
תרים את המראה
|
אני נכרי עכשיו כמו הים
אפור כמו גליו
|
אני יודע שבשנה האחרונה
החסרתי צעד,
אני מניח שפרשתי,
אבל אף אחד
לא ראה.
|
אפילו הוונטילטור
המצהיב, המעופש,
שתלוי מהתקרה
אולי כבר שבעים שנה
|
בהעדרי לימדתי את עצמי
שפה חדשה
|
הכול ישתנה לטובה
אם הייתה לי
את היכולת לזכור
בדרך לסופר
|
חיבוקה גרום, זקן,
מרטט אך לא מרפה.
|
בכל עיר ומקום מושב
מן הראוי שיהיה בו
שדה הפקר
|
במקום אחר, בעולם אחר
אורה הטהור של השמש העולה
|
בסיבוב השני אתה לא ממש נוגע
כי כבר נגעת
והדרכים ברורות ונרגשות פחו
|
בשעה אחת
הכל מתארך
האופל נפקח
בפערים שנפערים
|
אני קרב הביתה
יכול להריח את השקט בחדריו האפלוליים
|
לא משתמט,
כמו כולם
מתייצב לחיים
יום יום,
או למה שנשאר מהם.
|
הם ניתקים מהענפים, מהבדים
כמושים, מתקפלים בקצוות
מאזנים את עצמם
|
כמו אבי,
אני מדביק את המציאות
בדבק נגרים.
|
אני נזהר מפני אלה
שממהרים למלא
כל חלקה טובה
של ריקנותי
בעצמם.
|
האחרון יכבה את האור
ריח מחשבותיו הסבוכות
ימשיך להתערפל
מעל המיטה הלא סדורה.
|
וזה מאותם
הלכודים בתופת
שמתרומם וקם
לרגע נדמה עולה
|
האיש הקטן
חי בתוך טיפה
שכמו קפאה בזמן
|
הוא היה האיש של שני העולמות
שני ירחים היו חולפים בשמיו
שתי דלתות בביתו נפתחות
האחת אל היום
|
יש המאמינים
שאת דרכינו
בחרנו אנו
|
הנה שוב נוסעים הגלים
בסאון הזמן
סוחפים אותי
|
הגשם הטורדני
נשאר וירד
כדי לטשטש,
להשכיח הכל.
|
גם אני, גם אתה
חלק מאותו הדקלום
אנו נעים כדלקמן
מתמונה לתמונה
|
הדרך מיישרת את הקווים
ברציף המון אדם ממתין
אישה מביטה אל חלון הרכבת
בעיני פחם עצובות
|
הזאב עבר לגור
בדיר עם הכבש
|
החיים חיכו והשתהו
עד שלבסוף,
הם נשכחו ונסלחו.
|
היופי ידע לשקר
הכיעור לא.
|
אני הלוחש באזנך
את חושבת שעדיין
את נעה ממני הלאה
אבל לחישתי הסמויה
|
הערב יורד במורדות ההרים
מצמרות העצים
במחי יד
מעמעם את המסדרונות
|
יום יבוא
שתרד לתחנה
והאוטובוס לא יגיע
כי הקו בוטל
|
שירי לא אבד,
הוא התנפץ
בנקיקי הנחל שיבש
ואני בלאט
|
חוליות לבנות
נודדות בחופי הימים
מכסות את מעט הירוק
שנאחז בהם
|
עיניהם גדולות
אך פיותיהם אטומים
מדלגים בטור מרחף
על אבני הירח
|
כמו נחש מתפתל
הוא נישא
על חכמת ההמונים
|
חלפנו זה בחייו של זה
כמו עננה כהה ונמוכה
שחלפה אך לא
נעלמה מהאופק.
|
אני פוחד
שהם שוב יובילו אותי
לשולחן כתיבה
|
אחרי שהוא
ברך אותי לשלום
וחייך מכל ליבו
|
עכשיו כל יום הוא יום שישי
מישהי עומדת בחלון ממול
מברכת על הנרות
|
הוא מצא נתיב בריחה
לילדות נצחית
|
יש אנשים
שרק יעזרו לך להביט,
בפני בדידותך.
|
כל מסילת ברזל,
גם זו החוצה את הישימון
|
כשאתה נאחז ביקום
הוא בוחש בך גחלים
גלקסיות ניצתות בך
כוכבים נדלקים בעיניך
|
כשהאויר נגמר
הדרך הנכונה לעזוב
|
כשהערב יורד
והפחד נופל על העיר
אתה מגשש בין הסדינים
מאימת רחובות הארגמן
|
כשכל הרכבות עוזבות,
אתה נשאר על הרציף,
|
כאתה פוגש אדם,
דע, שאם תזמין אותו להישאר,
הוא יתלוש פיסה מחייך,
ואתה, את הפיסה
|
בלבנו אנו יודעים
ששוב נמצא דרך
לברוח מכאן,
לפרוש כנפיים, לעוף
לפני שנסגור על עצמנו שוב.
|
היינו לוחות אבן חלקים
ריקים ממילים
רצינו לשקף רק
את העצים והשמים.
|
לילה קר כל כך
ורוח שורקת
מרטטת את
עלי השלכת
|
למלך הייתה צנצנת זכוכית
זכה ובוהקת
גדולה וריקה
|
לשמה ארד
לחפש את אשר אוותה נפשי,
מעוף כנפיים
מרצד באור הזהוב
|
לשקר אין רגליים
אבל אני בכל זאת
נותן לו ללכת
והוא הולך כמה צעדים
|
מה שמפתיע לגלות
כשמביטים לאחור
|
מהעבר השני של הקו
עמדה דממה דקה,
משתרעת בין שמי הערב הנכבים
לשפעת אורות העיר.
|
טעם אפרסק
שהגיע מארצות רחוקות
באמצע החורף,
מזכיר את ימי הקיץ.
|
מכיוון שנשארת,
אני אלמד אותך בלאט
על הפתחים
שסמויים ממך
שמהם אני נותן ונותן.
|
ממטרות יולי היו יורות
ללא הרף
מלחלחות את אוויר הקיץ
היורד אלינו
|
הלילה תמריא רקטה
אל הכוכבים
תיסע בדממה אילמת
|
לפתע מעריב
ורוח צינה
מתירה את חום
היום המדרים צולל
|
החוטים נקרעו
ומריונט תנסה להמשיך
לרקוד
|
שכחת שנגדעת מהיערות
כשאתה נושק לי
מפלי מים מתרסקים
ביערות רחוקים
|
ככל שהתארכו
המשוואות ביננו
כך הפכו
היחסים ביננו
|
בבוקר יוצא השקר לרחובות
מתגלגל עם עומס התנועה
מבקר במשרדים המתעוררים
לריח הקפה
|
אני מביט לאחור
באוטו שאיני נוהג בו
|
אני דלת שנסגרת
מי שנשאר בחוץ
סר מדרכי
אני אצה טסה
|
אני חותר נגד הזרם
כדי להגיע למקור
שבו מעיינות האהבה שלך
מפכים לעד.
|
הסתיו הזה
שקט כל כך
ברחובות הנעטפים בשלכת
בודקים שוטרים תעודות
|
ביום שבו
נלכדנו כולנו
בטיפת ענבר
|
פגשתי היום שיח
עם אותו הריח כמו זה
שהייתי מתחבא
מאחוריו בילדותי.
|
האוטובוס ממלא את הקווים
הנה כאן נחתכים חיים
|
בואו נהבהב
אומרים הרמזורים
כל עוד החשמל
זורם בנו.
|
המחפש את האמת
יפרק מן האדמה
שפניה יבשו
לאחר רדת הגשם
|
שאלתי האחרונה,
לאן אתה הולך,
נותרה ללא מענה.
|
בבקרים נלבש חולצות משרד מגוהצות
נכלא בבניינים אטומים
שטופים באור ניאון
אנשים ידרסו ברחובות
|
הפעוט שהלך פעם לאיבוד בשוק
לא יימצא לעולם.
ילך תועה לבדו
יעזוב את בית הספר
|
היום בשמיעה חוזרת
גיליתי שבכל זאת
|
הם ניסו
להחזיר אותי לחיים
|
לקול שנצרד,
לשפתיים החרבות שנסדקו
באמצע התפילה.
|
אל הארכיון האישי (13 יצירות מאורכבות)
|
|
חבל שלא הטביעו
אותה, לפחות היה
עוד אתר צלילה.
חזי מ-144 צוללן
חובב, משתין
מהמקפצה של
"קארין איי"
ושואל לאן נעלם
אוסלו? |
|
