|
כרונולוגיה.
התפוררות טוטאלית.
כל לילה הם קמים מחדש להחיות את גופם, את מוחם, את נפשם, לרוות
את צמאונם הקשה מנשוא.
|
עולמי נטרף עליי כאשר נשאת אותי בוואלס סוריאליסטי שאין לו
סוף.
|
העיניים שלה היו מקור אינסופי של תום, סערת רגשות, גלים ענקיים
שהתנפצו כל רגע לחוף בלתי נראה, התפרצויות של מפלים אדירים ועם
זאת רגעים של שקט מופלא שהפתיע אפילו אותי לראשונה.
|
קבענו לעוד עשרים דקות, חיכיתי שעתיים.
|
ארנבים. ארנבים בכל מקום; בידיה, בעינה השמאלית, בראשה, במוחה
ובשאר חלקי הגוף. צ'לסי התכווצה למגעו של דולי, או של ריאן,
|
כל חודש היא היתה אוספת דמעות לתוך בקבוק קטן מזכוכית של טיפות
עיניים, מכניסה אותו לתיבה קטנה מעץ ושולחת אותו אל מעבר לים
הדמעות, אל העלם הבודד היחיד שהיה בכל העולם ההוא. העולם שמעבר
לעצב.
|
לפתע הם ראו צל על אחד ההרים. הצל התקרב אליהם במהירות, מבריח
כמה ציפורים שעפו בצרחות. דון תפסה את ידו של אד שאחז בידו
השנייה במצלמה. הוא לא הצליח למקד את העדשה על הצל, והחליט
לוותר בינתיים עד שהיצור יהיה יותר קרוב, מה שקרה יותר מהר ממה
שהוא ציפה, זה נראה כ
|
הוא שוב רעד, מצפה לעונש שלו...
|
"קדימה, תרקוד," אחד מהם נגע בו במקל שעליו היו מגולפות חיות
שונות. הוא זינק ממקומו כשהמקל נגע במקום רגיש, ושפתיו של בעל
המקל התעקלו בחיוך מלגלג.
|
חבלים בלתי נראים שנכרכו סביבי בשישים שנים כעת נקרעים
ונפרמים. זהו השלב הכואב ביותר בכל מעבר אל חיים חדשים.
|
היו שם שתי נשיקות שהצבע האדום-בהיר שהיה להן קודם דהה קצת,
פיסות קטנות של פאזל שאף אחד עוד לא הצליח לחבר וחלום שנשבר
מזמן. סגרתי את הקופסא.
|
אמילי הוציאה את הראש מחלון המכונית וחייכה אל טראביס שישב על
הגדר ונראה עצוב מאוד.
|
אתה אומר לי שהתאהבתי בו, אך בסך הכל הוקסמתי מיופיו.
|
הרגעים האחרונים שלו, אולי.
ומה אחר כך?
|
לפעמים הוא תוהה מה יקרה מחר, אבל בדרך כלל הוא לא מסתדר עם
היום.
|
אבל אני מפחדת שעזה זה לתמיד. סרט או לא, יכול להיות שהתסריטאי
קיבל שבץ בדרך.
|
"אמרתי לה שאני לא צריכה חיבוקים, קרבה, נשיקות, שאני יכולה
להסתדר לבד, בלי עזרה, בלי חברים." קולה היה חנוק והיא ניגבה
דמעה סוררת.
|
הזעקה שהיא לא מעזה לבקש לעצמה ניבטת מפניהם, מחכה לרגע
המתאים.
|
אהבתי אותך יותר אז,
בין השיחים,
עם כוסות יין אדום כדם
ושני גופים בחשיכה
|
אני יודעת שהוא שם, כי כבר ראיתי אותו
|
לגלות טפח אחר טפח
מנפשו החבויה
|
רק תאהב אותי הלילה,
כדי שלא אהיה לבד
|
היא השאירה
דף קר
עט מלא
וחלומות.
|
וכשהיא מסתכלת מסביב,
היא רואה עולם מעוות.
|
לשבת על ספסל באמצע הרעש
ולהקשיב לשקט הפנימי שלך
שגם הוא לא שקט במיוחד
|
אבל הכי אני אוהבת
את הוילון הכחול-ירקרק.
כי הוא לא מתרפט או דוהה,
ואף פעם עליו אין אבק.
|
וכל פעם ששכחה ונזכרה מחדש
הייתה מחייכת חיוך מנופץ
ובוכה.
|
סערה בלבך הנוטף להט
ואני יודע
שאם לאלוהים לא תקשיבי,
אז אותי לא תשמעי בכלל
|
פיסת שמים תכלת
ונקודות שחורות מעופפות.
משב של נעורים שמחייה
את מה שאבדנו היום.
|
אבל עמוק בפנים יש לה רגש אחר,
של חיבה, של שחוק ושל חופש.
|
רק אם לשרוד ארצה,
באמת ובתמים,
תהיה לצידי.
|
ברגע אחד הוא יכול להעיף אותי
כמו עפיפון באוויר שלא קשור בכלום,
וברגע השני לתת לי להתרסק
לתוך ערימה של כאב ועצב.
|
זה כואב שהכל עדיין בפנים
משחק במין משחק צללים
|
אימא שלך אמרה לי לא לבוא יותר.
זה עושה לה עצוב מבפנים.
ומה אתי?
גם לי מותר לבכות.
|
בשיחה מזדמנת עם נוד חום-מגבעת
נאנח על שמחת החיים שאבדה
ובלילה סוער, עת לבך מר וקר,
אחייך לו ריקנות כחלחלה בודדה.
|
חתולים ומנורות, עצים משויפים.
נחש ירוק מתחזה לפיל
חושב על הגוון האפור שלא שלו,
זומם להחליפו.
|
החופש חלחל לתוכי והכה בי שורשים של אושר, שצימחו גזע ואחר כך
ענפים של שמחה, שהוציאו עלים בצבעים עליזים של ירוק, זהוב
ואדמדם, צבעי שלכת - שבפעם הראשונה היתה נפלאה. האם יצאתי באמת
לחופשי?
|
הרגשות דורכים עלי כמו מדורה שעוד לא כבתה לחלוטין.
|
|
|
למה תמיד אנשים
כותבים על עצמם
בגוף ראשון או
שלישי?
גוף שני במכתב
התאבדות |
|
