|
הנזל דאק. הברווז שכבש את העולם עכשיו על הבמה.
שימו לב למספר הקליט של היוצר.
33345.
היו לו עיניים עצובות, קטנות וריקניות וצבען היה כחול עמוק.
בשני צידי עיניו קמטים קטנים גרמו לו להראות כמחייך גם כשפניו
הרצינו, אבל הוא לא חייך לעולם. שפתיו הדקות נראו כאילו נחצבו
באבן ולא היו מסוגלות להתעקל לרעה או לטובה. לעולם הוא היה
רציני.
|
"זהו", הבטחתי לעצמי, "הפעם אני הולך לגמור עם זה ודי".
לקחתי נשימה עמוקה, פתחתי את הדלת ואור גדול הציף אותי.
מסונוור מהאור, הקצתי מהשינה בבהלה ומיד פקחתי את העיניים.
|
מראה, מראה של הקיר,
מי האופנוע הכי מהיר?
ומדוע היה צריך להתחרות,
170 קמ"ש,
|
המרחק והזמן לא ייקחו אותך מכאן,
כי המקום שלך שמור בלב שלי
הגעגוע - רק ייסור עצמי
|
צריך להזהר
כי אם תוכל מהר
יקדים קנה לוושט
ואתה תיגמר
|
אבל את יודעת מה הכי גרוע? שאנחנו אדישים למצב הבלתי נסבל הזה.
אנחנו אדישים לקשר שלנו. אדישים אחד לשנייה. אדישים לכל הריבים
האלה. במקום לנסות לתקן את העולם כמו דון קישוט, כמו שאת ואני
היינו בהתחלה - נראה כאילו השלמנו עם זה שממש טבעי לריב כל
הזמן.
|
|
|
פעם, הייתה במה
קטנה ומוזנחת.
יום אחד, פגש
בועז בבמה, ונשא
אותה לאישה.
מאז היא במה
חדשה.
מתוך קורת חייו
של בועז חדשה,
פרק 7 "החתונה". |
|
