|
על מצחה הונח שלט אזהרה, לבן עם מסגרת אדומה:
"אסור לגעת בגוף זה, רק להביט ממרחק ידך".
הצטערתי שניחנתי בידיים ארוכות ודקות, אם רק היה לי עם מה
הייתי קוטע אותן למען קרבתה.
"אסור לגעת בגוף זה?" כאילו שלא היה שייך כלל לה
|
ידיה רעדו, כל אצבע ואצבע, כבר לא שלטה בתנועותיה,
נשימותיה היו חזקות, פעימה אחר פעימה אחר פעימה,
בקצב מהיר, היא לא עצרה,
עד לרגע ההוא...
|
ספק האם תרדמת על כולנו קרבה,
או מוות של אחד מאיתנו ?
כל כך קר - לאט לאט כולנו נקפא, והדבר האחרון שנעשה הוא זה
שכולם יזכרו, רק את שמנו ואת הדבר האחרון.
|
פיסת נייר בוכייה ונשארת יבשה גם מדמעות של נערה יפה.
"דרושה",
כך היה שמה, לא יכולתי להתעלם מכל כך הרבה אפור במודעת דרושים
אחת.
היא קראה לי, צעקה לעברי בלחש שרק אשים לב אליה.
|
"רק תצייר, הנה לך דף חלק ונקי, לא כמו שם... תצייר מה שבראשך
וזה יהיה שלך, בידיך הקטנות והקרות".
ידעתי מה הנני עומד לצייר. מייד חיפשתי סביבי מכחול או מעט עפר
שיכולתי לצייר איתו את הדבר היחיד שהיה בראשי.
אמרתי שעל דף כה לבן וטהור יש מקום רק לדבר אחד...
|
מתעוררת בבהלה,
ספוגת זיעה,
דמעות בעיניה,
צובטת את עצמה, מרביצה וזה כואב, כואב מאוד,
כי זה לא חלום זו מציאות.
|
שיחברו אותה בנגיעות קטנות וחום עוטף
ויפרקו אותה בהרפיה ממנה ושתיקה אחת גדולה.
|
הם מתאספים,
עשרות פרצופים עם אותן פנים מוכרות,
הם מתאספים באותו גן קבוע, גן שלכאורה כה יפה, מטופח ופורח.
שוב, אותה אסיפה,
הם מגיעים לשם - כי הוא הלך,
הם חייבים להגיע - כי המצפון גורר אותם.
|
אך אף אחת מהן לא חזרה. נותרה לידה רק ערימת הבטחות, שבועות
ונדרים שמכבידה על גופה ומעמיסה על נפשה שמונעת בעדה לקום
וללכת, לקום ולחפש אותן, לחפש את האושר שלה שקבור עמוק בתוך
הערימה ההיא.
|
This first rain
When I'm standing and wait
Didn't turned off the light yet,
Wait that she will return
I know she will be back
Her heart sworn me to come back
|
And when we wake up
You kiss and whisper to me:
"It's not a crime to dream forever
Come return to dream
Dream together..."
|
תן לי אור, גם בחשכת הלילה הנורא,
בים של כאב, הענק לי טיפת אהבה,
כסה את הבורות שחפרת בליבי
שאמרת שכל זה "למעני".
|
היא משתנה
ומחכה שהוא יאהב אותה
ומחכה
שלא את מי שהוא רוצה שהיא תהיה.
|
הוא גבר
וגברים אינם בוכים
שמא יספג בושה
כי הדמעות הן אלה שמכשילות דרכו.
|
הן הבטיחו ונשבעו
כי שבועה זו לא תופר לעולם
כי הלב שבנתה שייך לה
ספק בובה אך הבטיחה כי "ביחד לנצח"
נחרט על הלב, ששייך לה.
|
ורק אני עוד לא מצאתי את הכובע שיסתיר, שוב בברודווי, שוב
לבד...
|
מביטה במראה ודמותך מאחורי, כמעט ונוגעת בך
שומעת את השיר שתמיד הזכרתי לך, כמעט ושרה למענך.
|
ועדיין בין חיוך של אהבה לחיבוקיו האוהבים
הפחד היה טמון בה,
קבור עמוק בין רסיסי האושר שבה
פחד שלא רצה לעזוב אותה,
פחד שתמיד רצתה להלחם בו, לנצח אותו.
|
הכרת לי את הרגש "אהבה"
פנים מול פנים בשיא המבוכה
ועודני נערה ואף ילדה
כלאת אותי בכלוב האהבה.
|
עד שאגלה את הנפש
האמיתית,
המסתורית,
אותה אחת
שנשבתי בקסמה
שנה אחר שנה.
|
רק תראי לי שאת כאן, כאן לצידי,
רק תאמרי לי שעוד לא הלכת, שאת מחכה לי...
|
"תראי אותך,
כמו כלב, נראית כה זולה, שרועה על הרצפה,
לובשת תחתון מינימלי והחולצה שלו זרוקה עלייך.
את נראית כל כך מושפלת, אך מסופקת."
|
נותן להם לארוז מזוודה אחת, רק אחת, "מזוודת חיים",
בה הם מכניסים את נשמתם וגם כמה דמעות של יקיריהם
בצפיפות ובזהירות, שכלום לא ישבר.
|
מרגישה כי קצרתי את הזרעים שנטעתי במו ידיי,
אהבה שטיפחתי באמון ודאגה נתקפה שקרייך ונהרגה,
מה שנותר זה רק לומר: "יהי זכרה של אותה האהבה",
להרים את הראש מהצער עליה ולהמשיך להיאבק במלחמה,
במלחמה הזו, שבה רק שנינו, לבד, רק אני ואתה.
|
אבל אני יודעת שלפחות עבד נאמן אחד עוד נשאר לצדי, השקט,
זה שנשאר לצדי תמיד ולא בוגד, זה שאני לעולם לא אקנא לו.
|
בפתח הדלת, הוא הפתיע ואני קצת נבהלתי, השתתקתי
מין בלינדייט מוזר שכזה, בזמן מוזר, במקום מוזר.
לבשתי סגול בשביל יום מיוחד ששכחתי לזכור מהו...
|
והילדה מכונסת בעצמה על כף ידו של האיש המשופם הגדול ופרצופה
משתקף במשקפי השמש השחורים שלו והיא שואלת את עצמה "מי אני?
כמה אני שווה?"
והיא כבר לא מבחינה אם זה הקולות שסביבה או הקולות הפנימיים
שלה שעונים לה בקול צורם:
"כלום,
כולך כלום,
גופך כלום"
|
יודעת אני שאם אבעט ואלחץ אני אצא אל העולם,
אצא ואלמד ללכת, לצעוד,
אפרוש כנפיים אל העולם בלי פחד, גם אם בלעדייך.
|
תמיד היא הייתה "THE BUTTERFLY" בשבילי,
פרפר שכנפיו דעכו כנגד השנים, כאילו שיד ענקים דרכה על כנפיה
ומנעה ממנה להתקדם,
פרפר ללא כנפיים, פרפר ערום.
|
יושב,
מחבק את רגליי העטופות בגרגרי החוף,
מכווץ כציפור שאבדה אל תוך עולמה,
גופי תשוש- עייף ממנוחה,
באוזני שורקת הרוח,
ראשי עייף מתהיות,
עייני כבר עומדות להיעצם ממבטים חודרים ועמוקים, שעות, שעות
אני תוהה ונועץ עייני בדבר שמולי.
|
אימא: מיכלי מה יש לך? את לא מרגישה טוב?
מיכל: אני בסדר.
|
|
|
מה הכפתור הזה
עושה?
המלנכולית,
מגלה עולמות. |
|
