|
אהלן.
אני חמד.
אלה היצירות שלי.
תהנו.
הזרועות שלי היו מלאות בכתמים סגולים-כחולים-שחורים, ואני
חשבתי כל הזמן איך המוסד הזה הוא כתם סגול-כחול-שחור בחיים
הנקיים שלי.
|
"אתה כועס עליי, ים?" שאלתי בקול תמים משהו.
"אתה יפה, אתה יודע?"
אם יהיה לי בן, אקרא לו גל.
|
הבנתי את הרמז והלכתי, לא לפני שקיבלתי כסף כדי לקנות לה
סיגריות. פרלמנט ארוך, רק פרלמנט ארוך. בחורות עם קלאסה מעשנות
רק פרלמנט ארוך, היא תמיד אמרה, ואני תמיד הקשבתי.
|
למה היא מחייכת, לעזאזל? למה כולם מחייכים? לכולנו כואב, כולנו
מסתגלים, למה מיועד החיוך הצבוע?
|
זהו, הרגתי אותה. היא לא תציק לי יותר. היא לא תאהב ולא תשנא,
ולא תצחק בקול הצפצפני שלה. היא לא תגרום לי להרגיש אשמה בנוגע
לשום דבר שאעשה, זהו. תודה לאל.
האמת היא שכשפגשתי את עופר, חשבתי שהוא יהרוג אותה.
|
הדבר הראשון שרואים כשנכנסים למיידאנק זה את העורבים. לפני
האנדרטה הגדולה ולפני הדשא, לפני השלוליות והגדרות ועמודי
התלייה והארובות, הדבר הראשון שרואים זה את העורבים המזדיינים
האלה, שבאו לאכול את הגופה של אח של סבא של נעה
|
לפני המשחק קנינו שישיית גינס ושישיית גולדסטאר ואמרנו שאם
ננצח נשתה את הגינס ואם נפסיד אז את הגולדסטאר. אחרי המשחק
ישבנו במרתף של עופר ופתחנו את בקבוקי הגינס, מישהו הוציא ערק
ואז הלכנו לחגוג ברחוב.
|
הניקוטין מתפזר בריאות, העשן מתפזר באוויר והשקט מתפזר במוח,
כשאת מנסה להחליט למה לעזעזאל את עומדת 17 קומות מעל שיקגו
ובוכה כשאת יכולה פשוט לקפוץ.
|
מאיר אומר שהקשר שלי לגיטרה הוא חולני, אז כדי להוכיח לו שהוא
טועה קניתי גם פנדר שחורה, אני קוראת לה רוקסי. רוקסי מזייפת
הרבה פחות, אבל היא לא מעלה אצלי תכנים כמו ג'סי. היא לא מעלה
אצלי תכנים, נקודה.
|
הוא אמר שזה בגלל שהוא נפצע מסיירת מיוחדת, אבל אני לא מבין מה
כל כך מסוכן באגוזים. סבתא תמיד אומרת לי שסבא היה גאה בנועם
והוא היה גאה גם בי, ואני רוצה לשאול למה הוא לא גאה בי באמת
ורק היה גאה, אבל לא מעיז. אבא אומר שסבא לא זוכר אותו, אני
בכלל לא מבין איך א
|
הפיצה האיטלית אחרת. מושלמת. כמעט שעצוב לך לבלוע את הביס
האחרון. הבצק פריך וטרי, ניכרים בו סימנים של שום ובצל. הרוטב
חי עד שאת מסוגלת לדמיין את הנערים הצעירים קוטפים את העגבניות
עם שחר.
|
ערב. מכנס קצר וגופייה, בקבוק חצי ליטר, נגן אמפי, נעלי הליכה,
סטופר. הולכת. משתדלת לא לתת למחשבות להציף. לחשוב על דפים
לבנים. בריסטולים לבנים ענקיים. משפטים נכתבים עליהם, ואני
מעיפה אותם חזרה. אני צריכה נקיון על הבריסטולים שלי. מנסה
להתרכז בנשימות. אני תמי
|
אני לא אוהבת מלחמות, אבל יותר משאינני אוהבת מלחמות אינני
יכולה לסבול את השגרה הישראלית הזו, של מאבטח בכניסה לכל קניון
ומסעדה. דן קציר, בסרט דוקומנטרי על ת"א באמצע שנות התשעים,
שואל: "מה, זה לא טבעי שילד מתגייס לשלוש שנים?"
ילדותי המוקדמת שזורה ביציאות של
|
ג'ון סמית כלוא בין הנופך ליהלום
|
מסתכלת באלבום תמונות
כמדבריות שלג בקוטב
|
כתם אדום
(לא קרה כלום, לא יראו על החולצה השחורה)
|
פרפרים נאספים אל תוך
צנצנות,
קורי עכבישים ארסיים עוטפים את
ראשך המותש.
|
זה בסדר כי
גם אני חושבת עליך דברים רעים.
|
גורם שני קפץ מאושר
ונחת על ההזדמנות
|
כדי לנסות לדלג, שוב,
מעל ביצה טובענית
ממנה עכשיו יצאת.
|
לפחות שקט מספיק כדי ש
לא תשימי לב.
|
נסה להיטמע ללא הצלחה
רק שכח אותי
|
הסתכלת פעם במראה והרגשת
מסתכל אל תוך
אסלה?
|
והם חוזרים מטה
רומסים אותי.
|
אם תדפוק בי רק עוד
פעם
אתפורר
|
פתאום הייתה לי מילה
של שבע אותיות
|
ואני יושבת, מכונסת
בתוך השלולית.
|
כשהיה מחובר לשורשיו
החליף צבעיו עם כל עונה
ועתה, כשהחל להישבר,
כשהתקמט והשחים - נפל ונשכח.
|
משליכה אותן לאח, שורפת
כואבת, מתלוננת
|
מחייכת ונמחצת
אחרי כמה סיבובים, יורדת
|
את יכולה להצמיד את המצח לרצפה
|
אם איש גבוה עומד על עץ גבוה שעל הר גבוה
הוא לא יכול לראות
|
קשה
עכשיו הוא מתרוקן
והוא צריך
להתעופף.
|
בית החרושת נסגר
ברעש נסבל יותר ופחות.
|
יש כאן גלים, בבית הזה
יש כאן גלים עם
קצף.
|
מבוכים סתומים במוח,
שאין מאיפה להתחיל ואיפה
לסיים אותם.
|
אני רוח רפאים.
אני יכולה לרחף
ולצרוח כמה שאני רוצה,
|
שנשמתי אוויר
ולא רק חמצן,
שאהבתי
ולא רק נדלקתי,
שהתעקשתי
ולא רק זרמתי.
|
צלקות ישובות על כורסא
בבית קטן
|
הצלקות לא הגלידו,
לא אלו שבתוכך
ולא אלו על עורך
אבל
|
אלפי עירומים צפים על מוות
מתפלשים בבוץ
נשרפים על סלעים.
|
עומדת מול ספריית
חיי
טובעת בכותרות
|
מקיף אותך
עוטף אותך
כולא אותך
במעגל של חול.
|
וירד גשם,
חזק ובקול
ירד גשם והיו ברקים, ו
היא צעקה
|
אז את סופרת ימים
וגם חיוכים, חיבוקים, מחלות, גידולים
את סופרת ימים
את הלילות אי אפשר לספור
|
אצבעותיך הפולשות אל ערוותי
דוקרות כחניתות
ננעצות בבשרי
|
עייפות מתפשטת ברחבי המדבר
בין גרגרי החול והסלע
|
השמים סוגרים עלינו
עננים כבדים אנו
שחורים ומלאי דמעות
|
אני נכנעת עם שחר
לפחדים והזכרונות
|
בדרכן אל ליבך
הנעול היטב.
לא, לא נעול.
קשור
|
צירי נפשי חלודים
חורקים לפתיחתך אותם
אל תוותר עליי,
רק הרעש מרתיע
|
הוא, הוא יכול לטבוע
גם בכוס חד פעמית ריקה
|
שלהבות הגיהינום קפאו
כשקרח נשקף מעיניך
|
"מה שהיינו יכולים להיות"
רוצו, רוצו!
רוצו לראות, מוזיאון החיים
|
בכל אופן, הכוחות שלך עובדים במלוא המרץ, טנקים מטפסים על הלב
ומטוסי קרב עפים מעל הלבלב שלך, עשרים וארבע שעות ביום, שבעה
ימים בשבוע, שישה חודשים.
|
אחר כך נשכבה על החול וספרה כוכבים, למרות שהיה אחת, אמצע
היום. היא ספרה כוכבים אדומים שלחשו לה, כוכבים של כאב שקראו
לה...
|
לפעמים אני מסתכלת על השעון שלי, בוהה בו המון זמן לפני שאני
תופסת את עצמי מסתכלת על השניות שזזות-לא-זזות.
|
לרוץ אל תוך הקהל עם הבירה ביד, לנסות לפלס את דרכי בין אלפי
הסיגריות והפיות ששרים. להגיע לשורה הראשונה, להידחף ולדחוף,
להצטופף, לחטוף מרפקים בצלעות. לסיים את הבירה, להדליק סיגריה,
לשקוע במוזיקה.
|
האורות בחדר נמרחים לאורי מול העיניים, והצעקות של אמא משתלבות
כל כך יפה עם פינק פלויד, והזבוב בחדר נראה כל כך מסטול, ואורי
מפיל עוד ראש ומחייך.
|
העננים נראו כאילו הם מפלסטיק, ובאמת כאשר הושטתי יד אליהם הם
היו פלסטיים. שברתי ענן אחד לשניים, ומתוכו יצא נוזל שקוף.
אנשים חושבים שזה גשם, אבל אני יודע את האמת. מאז, כל פעם
שיורד גשם, עינת וחופית רצות לקפוץ בשלוליות, אבל אני נגעל
מהדם.
|
שברי עננים עוטפים מטוס, והוא בדרכו אל חגיגת החיים הנצחית,
ואנו בדרכנו אל החופש.
|
נחשים מתפתלים על רצפת החדר, מרצפת אחר מרצפת גחונות קרים
מלטפים.
|
איצטרובלים צבועים בגואש תלויים בחוט על ענפי האורן שבמרכז
שדרות רוטשילד, וקרני השמש נשברות בענן. שני כלבים הקשורים
ברצועות נפרדות נובחים אחד על השני, ובעליהם מנסים להפרידם.
|
חיוכים צוירו על פנינו במכחול פוסט מודרני, תלאות שעברנו
נחבאות תחתיהם
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
אני יושב לי
בביתי
השעה 1:22
בלילה
כשמראה פלאים
ניצב מול עיני
סלוגן, ולא סתם
סלוגן, הסלוגן
שלי, כך ניצב
לעיני כל עם
ועדה
- המתרגש |
|
