|
רגלי נעות במהירות. פסיעה ועוד פסיעה, צעד ועוד צעד, כך אני
עושה את דרכי הביתה. מתחתי הגשר, מעל השמים כבדים. אני בלב
מרכז העסקים, התגלמות המודרניזציה במלוא תפארתה.
לצידי נוהרים על הגשר עשרות, אולי מאות אנשים. כולם ממהרים
להגיע לביתם טרם ירד יום ותיפול שקיע
|
המנגינה הייתה כה שמחה וקלילה עד שעטפה את האווירה האפרורית
שסביב כמוסיקת רקע לא הולמת בסרטו של תסריטאי גרוע. אך היה בה
משהו נוסף, באותה נעימה, שדחק לקרן זווית את דאגותיי השגרתיות
ויצר אצלי אווירה שונה מן הרגיל.
|
אלון ישב על ספסל מול הים הסוער, הביט בגלים המתנפצים אל החוף
בזה אחר זה במעין סדר מופתי שאיש אינו יכול לערערו. כנראה שזהו
טבעם של הגלים... הם הולכים עם הזרם - הרהר אלון לעצמו, בעוד
הוא בוהה בגלים, ספק בתהייה ספק בקינאה.
|
כבר יומיים אני מתהלך במדבר הארור הזה, מנסה למצוא את אחי
האבוד. אני ממשיך לצעוד בצעדים מדודים, משתדל לא לאבד דרכי, לא
לשכוח מאין באתי.
"נביל!". קראתי פעם שנייה, הפעם כמעט נחנקתי.
ילדה קטנה יצאה מהאוהל שבמרחק מטרים ספורים והביטה בהשתאות
למראה הנער הזר. אח
|
בלילה חלם כפיר חלום. ובחלומו הוא יושב עם אביו בבסיס. ובעוד
שהם יושבים יחדיו, אב ובן, הוא מביט באביו, והנה אביו עטוי
שריון. והוא מנסה לדבר לאביו, אך אין קול ואין עונה. הוא מרים
את קולו, כמעט זועק, ובתוך שהכעס שוטף אותו הוא מנסה לנגח
ולפרוץ את השריון שחוצץ
|
הדרך לפנינו ארוכה
צעד אחר צעד, עוד נגיע אל הפסגה.
אל פסגת החלום הרחוקה.
הבית קרוב - ממש במרחק נגיעה
|
שחר חדש על דלת חיי מפציע,
את עיני מסנוור עד כלות נשימה
אך כיצד אוכל לנטוש בקור רוח,
להפר בבוטות את אותה הבטחה
|
תהילה
לו רק ידעת כמה זמן כיליתי
בניסיונות נקלים לעמוד על סוד קסמך
יומם וליל בך הגיתי למען אבין את תפארת גדולתך!
|
|
|
הכלכלה הוא מדע
המלמד אותנו
שהזמן הטוב
לקנות משהו הוא
אשתקד.
מתוך "הכרזות
שהן לא שלי" -
אסף וליקט
סמיילי. |
|
