|
דחף
ויצרים.
ישבנו בבית קפה, אני וחברות. מזווית העין יכולתי לראות אותך
מדסקס עם חבריך על הדברים הרגילים, מידי פעם משחרר חיוך קטן
לאוויר. כמה שהשתוקקתי לתפוס אותו.
|
העולם סביבי לא מפסיק להסתובב, אבל אולי הכל רק בראש שלי. אולי
הכל הזיה. לאן שלא אסתכל אראה שחור, או שבעצם, לא אראה כלל.
|
תמיד אהבתי לספור. כבר כשהייתי קטן, אני זוכר איך הייתי חוזר
כל יום מהגן עם זר חדש של פרחים, מסדר אותם בזוגות על המיטה
שלי, וסופר. שניים, ארבעה, שישה...
|
אדם פוקח עיניים
מסתכל על העולם
נוגע בשמיים, באדמה בים.
|
כבר יומיים שלא ישנת, הוא מחכה לה שם בחשכה, מי יודע? מי יגיד?
מי ידע?
|
עוצם עיניים,
ממשיך להתפלל,
החטא נעשה,
עכשיו העונש החל.
|
בית קט,
חלון סגור
שולחן גבוה,
שלט "אסור"
|
חשוך בחוץ,
כבר לא הומה.
צלילים חלשים
וירח דוהה
|
חושבת עליך,
מסתכל על הכוכבים...
|
צלילים חלשים באפלה הקודחת,
לועגות לי,
צוחקות לי.
|
מגניב...
יושב על גגות בתים בת"א
מביט מסביב, זה מכאיב.
|
לברוח מהחלום.
סיוט נורא, אכזר,
סיוט שלא נגמר
|
טובעת בצלילים
צועדת
בדממה.
|
אבל הם ממשיכים בשלהם. וכל מה שנותר לי הוא רק לצרוח. לצרוח
בכל הכוח כדי שאני לא ישמע אותם מתלחששים בראשי, צוחקים. אבל
הם רק מגבירים את קולם.
|
אני רוצה לצחוק שוב. לשכוח מהשגרה המשעממת. להוציא הכל החוצה
ולחיות בלי לתת חשבון לאף אחד. אבל לא, משהו עוצר בעדי.
אני רוצה לאהוב. להשתגע ממנו, לשגע אותו. רק הוא יודע לגעת שם.
בנקודה הקטנה הזו, רק במגע שלו אני מתחילה לבכות.
|
לחשוב קדימה.
להסתכל למטה.
להיות מעל כולם.
|
|
|
אקדחים לא
הורגים אנשים,
אבל מצד שני גם
אנשים לא הורגים
אקדחים
רמבו 2 מחפש
שוויון וצדק
בעולם |
|
