|
"צריך להחדיר בתלמיד את ההרגשה שמשורר לא כותב מעולם
שיר כדי שילמדו אותו. הוא יורק את שירו כלבת-אש
מתפרצת" (צבי שץ)
אוהבת את העולם, את הכתיבה ואת עצמה. תמיד. (חוץ
ממתי שלא.)
מומלץ למיין לפי זמן הופעה.
אחרי שאורי נהרג כולנו ישבנו בסלון של ההורים שלו. היו שם כמה
וופלים ודיאט קולה, וגם הרבה זיפים ועיניים אדומות ממצמצות
בתוך עשן סמיך של סיגריות.
|
16 אביבים מלאו לדניאלה ואני מכיר אותה בקושי שש-עשרית מהחיים
שלה. לפעמים כשהגבות שלה מכווצות ככה בא לי להגיד אני אוהב
אותך אבל מפחד, רק משאיר את הפה שלי עגול כזכר להברה ב"אוהב".
היא מכווצת את הגבות, אני מעגל את הפה, וככה אנחנו רוקדים עם
הפנים ובלי לדבר.
|
אני יושבת באוטובוס, מביטה מבעד לזגוגית, מביטה ולא מביטה.
מרימה מעט את החלון, מניחה לרוח לחדור מבעד לחריץ, ואולי לאסוף
איתה את תחושת העצבות שאחזה בי בבוקר, ולא הרפתה עד עכשיו.
|
וכמה אהבתי אותך ברגע ההוא. מרחוק ראיתיך מבחינה ברכבי, זורקת
את הסיגריה על הרצפה ומקפצת בעליזות אל תוך האוטו. שערך היה
אסוף למעלה, כאילו היית גברת קטנה. אספתיך אליי בחיבה ונשקתי
לך, משתהה על הטעם לכמה רגעים. מנגו ניקוטין.
|
דמיינתי אותך כאן
ואני יושבת מולך
בקופי שופ חמים
|
איה אומרת שאין לה אף אחד
אין לה
אף אחד
אף אחד אין לה
|
יהיר מצידך לחשוב
שבמבטך תוכלי
לפצוע את השמש
או שבין ידייך
כוכבים אשר נופלים
ומאירים את העולם
|
והרוח תנדוד; מתעצמת, דועכת
על גורלה תקונן בקולה העצוב
|
כל "קצווה" משיערך הבלונדיני
כל שבב מבטך התכול
כל אות בשמך הנוכרי
א ל כ ס נ ד ר
|
שיערך המקורזל מטפס על הכוכבים
כאילו היה
צמח פתלתל שמתפשט
ולופת את
צווארך
|
בוא ליום אחד אסתכל על העולם
מבעד לעיניים חולות כשלך;
אראה איך כל הבתים הופכים חורבות
|
בארון הבגדים
יושב ילד,
הוא שומר עליהם
כשהם שם...
|
הרכבת נוסעת,
עוצרת בכל תחנות חיי.
אבל אני כבר בדרך
למישהו אחר,
למשהו אחר
|
לטפתי את שיערך בידיי האנוכיות,
ודמעתי. מלח הטיפות הקטנות נצרב על עורך,
משאיר פסים קטנים של הקיום שלי
לנצח נצחים.
|
שוטטנו ברחוב כמו שני ילדים
מחפשים טיפת קסם ששרדה בעולם
ישבנו על גג מתקלף, רועדים
שכחנו שכל הקוסמים כבר אינם
|
איפשהו בין השמיים
(שם אתה מתחיל)
והאדמה
(שם נגמרנו אנחנו)
קיבלנו כמה רגעים של חסד
לפני נצח הפרידה הגדול.
|
את כמו פנדורה
את
את מתנתי המורעלת מן האלים
כשאת פותחת את הפה יוצאים כל האסונות
|
כשעזבת
לחשתי שהשארת לי פצעים בקירות
ואתה רק חייכת חיוך עצוב
ואמרת שזה לא נורא,
קצת טיח והכל יסתדר.
|
ישבנו צמודים במרפסת
חולקים נשימות קצובות
הבטת מהצד ואז שאלת לאט
אם הריסים הארוכים האלה באמת באמת
|
מהותי תתמוסס
אל תוך גוונים
של שחור ולבן
כעת אוכל להתחבא
מאחורי עצים עירומים
|
סדין כוכבים פרוש
על שמים שחורים
את אומרת שגם אלוהים
צריך לישון
|
אני מתעטפת בשתיקה שנתגלעה בינינו
אתה מתעטף בטלית
בוכה אל השמיים
|
אספר לך סיפור
על סוס עם כנפיים
על פיה, על הקשת, על תום ועל אור
|
אני מרגיש רע. אני חיוור ורועד ומקיא, אני נכנס מתחת לשמיכה
והעולם מסתובב סביבי ב-40 מעלות חום. את בכל מקום, במיטה לידי,
בתקרה, במנורה, בנעלי הבית. הפנים שלך אורבות לי בכל פינה. אני
מוציא תמונה שלך מהמגירה ומתפשט. אני רוצה להפשיט אותך
מהתמונה.
|
בוא נקח כמה חפצים ונעזוב את פה. ברקע תתנגן מנגינה איזוטרית
מהסוג שרק אני יכולה למצוא, הגשם ינקוש על החלון בפסטורליות,
ואנו נביט בנוגות על מה שאנו משאירים מאחורינו.
|
אני זוכר שהייתי מסתכל לך בעיניים, מסתכל עמוק ומדמיין שאני
בתוך שני אגמים כחולים ואינסופיים. הייתי משוטט בין דגים
ואלמוגים, מתמוגג, כמעט טובע. עד שהיית אומרת משהו ומחלצת אותי
ברגע האחרון, רטוב ומאושר.
|
את מתפרקת מולי לרסיסים קטנים. תמיד חשבתי שאת עשויה מזכוכית,
אבל רסיסי קריסטל הם אלו שבוהקים אלי מהרצפה. אוסף אותך אלי,
מרכיבך מחדש ומביט בידייך העדינות והשקופות מציתות סיגריה.
הזפת מחלחלת לתוכך ואני רואה הכל.
|
אל הארכיון האישי (43 יצירות מאורכבות)
|
|
כולם היו בנ"י
(ניו-יורק)?
צ'ופניק הג'ירף
האינדונזי |
|
