באותו ערב הייתי הראשונה שעלתה על הרכבת. התיישבתי
בקרון האחרון- הוא בעצם היה הראשון שאפשר היה להכנס
אליו. ככה כולם היו חייבים לחלוף על פני. הסתכלתי
עליהם, שקעתי בפניהם, בהבעותיהם, קראתי את
מחשבותיהם. הבנתי את הצרות שלהם, את הסוף שבוע
המרגיע שלהם. תהיתי לגביהם כשמישהו פיזר את מחשבותי.
"יש לך בייגלה" הוא פנה אליי, יותר בדרישה מאשר
בשאלה. לא, השבתי. "יש לך בייגלה"- הוא הצהיר זאת
בשנית. "לא, אין לי בייגלה", התעקשתי על זכותי
להמשיך בחיי נטולי הבייגלה. "תראו", הוא פנה לחבריו,
"יש לה בייגלה!", שהתבוננו בי בקפידה גם הם.
"איפה? למי" הצטרפו לחבורה עוד 4 אנשים שישבו
ברבעייה האחרונה בקרון. איבדתי את הרצון להתנגד-
בחנתי אותם כמו שבוחנים תופעת טבע שקשה להאמין לה,
כמו שילד בוחן מתקן חדש בגן השעשועים המוכר.  לאחר
מלחמת מבטים מתישה אחת מהן הפטירה- "ילדה, יש לך
בייגלה על הראש- את מלאך".

ימי התום אולי זוהי מחשבה שנראית קצת שטחית וטיפשית בהתחשב באירועים שקדמו לה או באירועים שיבואו לאחריה. אולם ליעל, כמו לכל אדם, הייתה את הזכות להקל ראש באירועים שלא ממש קשורים אליה. אותה שלווה אקראית - רגעית שנוצרת לעיתים כה רחוקות בחיי היום-יום נשברה דקות ספרות לאח

איתקה להתמוטט ולהיבנות להרכיב פאזל ולהתחיל מהפינות. למצוא את הנקודה שמניעה

בלדה לחיים ואני אביט ממעל מחייכת, חושבת כמה זה נפלא למות כך - בשנייה, לאבד אחיזה ושליטה ברגע. וברגע מותי אהיה מאושרת כי אדע אהבה, כי מגעו של המוות יעשה מה שמעולם לא עשה מגע אדם.

בסיכון צבע

ואז לאן? תיעודי