|
הילד איננו ילד עוד, גופו רפה. שוקע באוויר.
מוטל לו בצדו של הכביש,
העוברים ושבים הפסיקו לזרוק את מבטם מאחרית הימים
שלה ציפה כלכך.
אך הוא במבטו המעוך-כחול מנסה לקבץ דמעה אחרונה לכיס
הקטן, שאולי תתן לו עוד אוויר לנשימה.
הילד מנסה לכתוב אך גם זה נעלם כשם שהגיע,
(בכל מקרה- הילד איננו אוהב את המילים שנופלות לו אל
דף הנייר)
כולנו נעוצים בגן העדן שלי, מרמים את הגורל שידוע מראש
אך לפתע הם החלו לנגוס ללא הרף
|
הו ליבי, מאור האש נשאר גלמוד ועזוב
נותרנו שנינו מלאי כוויות השקרים, חתכי אמון שהופר חוצים את
החזה ודם שוטט מהול בתקווה נושק אל שפתותי
|
זעקת אחים גואלת את ייסורינו ובדמעותיי גוזר אני את הגורל.
בעוד אתה מניח את ליבי הכואב על מזבחי האלים שלך, אני בורח לי
הרחק מהמקום בו הורינו החלו מכסים מערומיהם.
|
יונתן - גוף רפה. נינוח. המתעלס עם האוויר.
לבסוף שנינו מפויסים בוהים בחלל ריק.
שניות אולי שעות. עברו. נמוגו.
|
|
|
אם ניוטון לא
היה זורק תפוח
על האדמה , היא
לא היתה מושכת
אותנו כל הזמן.
האנציקלופדיה
בליטניקה |
|
