|
אך היום הזמנים שהולכים כנגדינו
ובוגדים בעורפינו מבלי שנבחין
כה טובות נשכחות שהיו לפנינו,
אך עתיד מסוכן כתוקע סכין.
|
את קמה בבוקר, מגלה שהוא שם.
נזכרת בעבודה, גשם בחוץ.
מחליטה להבריז. מלטפת את פניו.
נותנת נשיקה. נכנסת לפוך...
|
אותך אעטוף כמו אם מנחמת,
לצידך אהיה, חזקה מתקוממת.
את ליבי הצמא תשקה לרוויה,
מנסה להאחז שזו לא הזיה
|
סודותייך איתי הם, וקבורים בי גם כן.
כמצבה של קשיש, שלבו התרוקן.
שום דבר לא יצליח, להוציאם אל האור.
לא אתן שישובו לעולם האפור.
|
מסתירה את העצב, בהמון מסיכות.
וזורמת בקצב, מנסה לא לבכות.
כי אני חזקה, וחייבת ליהיות,
האחת ללא רגש. משוגעת כזאת
|
כבר מזה זמן רב, ואולי לתמיד.
היא חושבת עליו ברגעי העתיד.
היא דואגת לשווא, כששמעה אודותיו.
כי ראשו על פניה, כבר מזמן לא חשב.
|
אך עם כל השנים, והזמן שעבר,
געגוע זועק בדמי.
ורוצה להפנים, את הזמן שנשאר,
ושומרת מקום לאמי.
|
הלילה ממלא אותי שלווה סוערת.
אני לא לחוצה, וכבר לא ממהרת.
את הנפש שלי, אי אפשר להמריד,
בעוד לילה עצוב, או עוד סרט מחריד.
|
אם אני עדיין נוגעת בלבך,
גם בנקודה קטנה, זעירה וחשוכה,
תנסה לפחות קצת אותה להאיר.
כי נשארתי עודני משלמת מחיר.
|
עוד שנייה אחת, ואתה כבר תבין
את סיפור החיים. שאתה לי מכין.
את רגעי השלווה, את הקור של הים,
עוד שנייה שארגיש כאחת האדם.
|
היא תדע כשארוץ, בשדה הפתוח,
ותבין שכוחי הוא ממנה.
אחכה לה בחוץ, של ביתה הנינוח,
אתאכזב כשאראה שאיננה.
|
כשאשב מול הים, ואהיה לבדי.
והרוח תנשב, ותהיה בעדי.
אז אשכח מהכל, ואביט למולי.
כי אני שלי הים, והים הוא שלי.
|
|
|
שלי! בואי
תדליקי כבר את
הנר חנוכה!
החבר של שלי. |
|
