|
 140725322 varonha@bezeqint.net
  
את אסף פגשה באקראי כעבור מספר חודשים בתחנת אוטובוס בקינג
ג'ורג'. הניד ראשו לעברה. על כתפו היתה תלויה ש. באה לחופשה
מצפת.
מאז לא ראתה אותו עוד.
|
אי אפשר לארוז חיים בתוך ארגזים. רק חפצים.
ובית זה החיים שבין קירותיו.
|
אנחנו ארבעה. בעצם, במהות אנחנו חמישה אבל עכשיו אנחנו ארבעה.
למה אני מדגישה את העובדה הזאת? זה בגלל שנפלאה מבינתי התופעה
המדעית שככל ששטח הרצפה גדל ,שטח האויר לנשימה נעשה דחוס יותר
ויותר עד כדי מחנק. (אם אתם מבינים את זה אשמח להסבר).
|
ואני עורגת ,
פעורה לחשיכה
עת הם מגירים בין ירכיי תשוקתם.
|
וכי מה חשבת-
שאתן לה כך סתם
לעלות למעלה
לשעשע את המלאכים??
|
אנחנו, דמויות מדמות,
כמו הנסיעה, כמו
בועות סבון שנולדות בדמיון
|
היא מתה לראשונה ב-20 למאי 2003
למעשה זה התחיל שבוע קודם לכן
אבל אם סופרים את מניין הימים
על פי רישומים פואטיים, חוזרים
לתאריך כאמור לעיל.
|
חיינו משורגים עבר והווה
דרכינו אינן מובילות
לשום מקום
ומה אם אהבתיך??
|
ואני אל חמוקי ירכייך ארד
מטה,
מטה,
ואת תורידי כנחל דמעה
והיתה לי דמעתך לחם.
|
פנטזיה מול חופי עכו
תורן מזדקר מתמלא
רוח גלים עינוגים עולים
יורדים עמוק משיא אל
שיא
|
מתעתע בכח המשיכה
מרחף
צולל
מגביה עוף
והים אוהב אותו
והוא אוהב את הים
|
היתה לנו בריאה
ולא היה בה תוהו
היינו שם ללא עלה תאנה
יחפים על החוף
|
רגל לא השאירה בהם חותמה. רוצה להיות ראשונה.
טוב ששככה סערה, נרגעו רוחות, חזרו בעלי כנף
לטבול מקור במים חיים. טוב שמפציע שחר במזרח
סורק בקרניו חופים לבנים שמים סוערים כיסו.
טוב לצוף על רפסודה, להתאדות מחדש, לצלול,
|
ואני כל שרציתי היה לשלוח יד
להיאחז ברמץ של חיוך
ולא לחזור הביתה
לבד
|
זו האחיזה שלך במתני,
פניך השקועות בגוי
ו הבל פיך באזני
כמו לחישת רוח לענן
|
זה יכול היה להיזכר
כאנקדוטה חד פעמית
אלמלא התיזמור המושלם
של שפתיך
|
שלא כמו פסגות ההרים שלך
אני אופק לא יציב
ובדרכנו שלנו אנחנו מתנפצים כל פעם מחדש
גועשים ללא חופזה
מרגיעים יסורים
משלשלים אותם לתוך שירים
אתה נאחז בתוכי ואחר כך נשמט
יונק מפטמתי את לשדי
מבקש לעטוף את גופי בחמלה
|
ואני -
זר קוצים אני לעצמי
|
עם השנים חולמת יותר על אהבה
ופחות על מציאות כמו זו שבחלום
|
זוהי רק התקדשות משולשת-
גוף ונפש וילד קטן
לבוש בלבן,
על חוף
לצלילי מארש וגלים ,
וזריחה
בשמיים שחורים.
|
ואני אהבתי את ידך המשורגת
אצבעותיך הארוכות, שזופות,
עורך מחוספס ,
מגע של קטיפה
ידך לוחצת רוחצת
מעסה, מחזרת
יד שלוחשת, יד שחודרת,
|
עיניה שחורות, נעות ללא מבוכה
בתוך סלסולי עשן ,
מערפלים את הלילה
המתהולל בשאונו.
|
כשייבש תוכי מעליך
נצא אל הים
נופים רחוקי מהות יזהרו
אל מול נגוהות שמש,
|
בפנטזיה שלו
תגיש לו לוליטה את פרפראות חייו
|
אני שותקת
אותי הרגת כבר מזמן
רק גופי רוצה פורקן.
|
ברוך שעשני אשה
ללא ספק ברוך
ומזל שלא עשה בי כרצונו.
|
כשהגעתי לגיל האמיתי אמרו עלי -
זו כמו סוכריה חושנית
מביסה את הזמן,
ממציאה פתרונות,
כבר אין איסורים הכל כבר מותר.
אז למה לא סיפרו לי שיהיה כך, נהדר???
|
אני מאמינה בבשר,
ביצרים,
מפליגה באהבת עצמי
|
את כפור עיניך האפורות
לא יוכל להמיס החום
|
שומרת בקנאות על אלה
שבאו עדי פתחה
עם מנעול ובריח.
שומרת על חום קבוע
בכל תקופת הקרח.
|
ועכשיו אני כאן.
וכבר אמרתי שהרגע הכי מרגש זה לחזור הביתה?
והציניקנים יגידו - קלישאה שחוקה ,
ואני אומרת שזו הקלישאה הכי נכונה שאני מכירה.
ומי שחושב אחרת - שיקום!
|
ההרגשה המוכרת,זו שמטפסת מן הבטן וחונקת את
הגרון, בכל פעם שהתיבה עולה ממעמקי מחבואה,
ריטואל קבוע כמו משחק מקדים לפני ההתרגשות ,לפני
העונג הממשמש ובא. כמעט ודי בו.
|
אולי הפעם
רק פעם אחת ,יתגלה לי אלוהי החטאים
זה הנפלא, המסית, המדיח
זה השולח לנשים עורגות טומאת שפתיים,
זה שיצר הרע הוא יד ימינו
|
יש משהו מפחיד בפגישת מחזור.
לא אוהבת פגישות מחזור-
לא רוצה לחזור אל זמן שנקרש
|
אתה עפעף שלא עוד
סוגר על עין
|
|
|
אז כאן כותבים
את כל הסלוגנים
המתוחכמים האלה,
מה? |
|
