|
נולדה באירופה המושלגת (לעיתים), גרה בנגב המאובק
(תמיד), אך המקסים, קצינה ומפקדת (במילואים- כעת
לומדת), נוטה לחלום על דברים שכנראה לא יקרו (אף
פעם), סכיזופרנית (על אש קטנה), תלותית רגשית
ומזוכיסטית (מעט), אובססיבית ופרפקציוניסטית (יותר
מדי).
איפשהו בין ניו יורק למציאות השפיות אבדה לנו. הרכבת התחתית
שטלטלה אותי במבוכים התת קרקעיים של התפוח הגדול, כמו תולעת
מתכת, הרעילה אותי באורות הפלורוסנט שלה.
|
איך?
אמרי, ואבוא.
חיי שלך
ממילא.
|
אם בין הריסות היית מצליח
למצוא דבר מה לבכות
|
אותה בדידות, נוגעת בקיפאון ידה,
אם תרצה לדעת מהי,
הבט נא בעיני.
|
אחרוך הנייר באש דמעותי
בעת שעטי משוטט על שורות
אורוכות
א ר ו כ ו ת
אינסופיות,
אינסופיות כמו
לילותי.
|
האם אמשיך להאמין?
תמיד לסלוח,
ולאהוב,
לשכוח
למרות כל הכאב.
לחתוך את הוורידים
כמו השורות שבשירים,
ורק כדי שתחייך,
ואל תלך
אני צריכה אותך.
|
רק עכשיו הבנתי שלא נשאר מקום בשבילי,
וכל מה שנותר בתוכי - ריקנות.
|
לא קשה לרצות כאב.
ולא קל לרצות אותי, אשר כואבת.
|
האושר חולק מלא החופן,
לכל הדורש
הוא חולק בחופזה.
|
וכל אותם נופים סוריאליסטים,
של אובן האחיזה במציאות,
מושכים אותי, יש הבטחה,
אולי שם תימצא שלימות.
|
מבט אחד,
וחי אתה ביגונה,
אתה שלה.
|
הקיץ לא מתמהמה,
הוא בא ושורף אותי בקרניו,
בשרב
אני לא יודע
|
אני טעות, אכזבה,
יצור נלעג ללא שם.
|
זה כלל לא משנה כמה
תנסה להעלות חיוך על שפתיי,
כי מיד יבואו ויצבעו מעל
שפתיים קפוצות בעווית
|
נישאת על כנפי האמונה,
שהיא הערפל שמסמא עיניה.
|
תסלח לי, על שלא ידעתי
איך לעורר אהבתך.
תשכח נא את דמעות העצב
שנשפכו כמעיינות השאול מתוך
עיניי
ועל בגדיך.
|
הקול שלחש מגינות באוזניי -
נעלם.
|
מתי אשקע בי במקום בצרותי,
מתי אחליט כי די,
מספיק ספרתי את עוונותי,
וטעויות אין ספור עוד אעשה,
כי תמימותי אולי היא לא רבה,
אך בהחלט מספקת.
|
ואיך שאני ישבתי שם, ומרוב דברים שרציתי להגיד לה ואף פעם לא
אמרתי, לא יכולתי לדבר בכלל, ורק חייכתי אליה בחזרה, ושיקרתי
איתה ביחד.
|
אל הארכיון האישי (10 יצירות מאורכבות)
|
|
צר לי!
הבתולה למגודל,
שלא הצליח
לבתקה... |
|
