|
תתגלה בבוא השקט
מפה קבורה
עט ליד לדף
מה עשית(י) לי?
לא אפסיק
צלליות צבעוניות מלוות שגעון. כל-כך יפה.
אור הכוכבים שמגיע אלינו הוא למעשה השתקפות של תהליכים שקרו
עשרות, מאות ואף אלפי שנים בעבר, בזמן בו הכוכבים הללו פלטו את
אורם. אבל בשל מהירות האור, ולמרות עיוותי החלל-זמן, הם הגיעו
אלינו רק בימים אלו.
|
צלם כהה מתהלך לו בין העננים, זורע טיפות של מוות בין טיפות
הגשם, לעיתים כאן, לעיתים שם, בכדי שלא נדע מאיפה זה בא
אלינו.
אבל אני - בעדינות מוטורית של נפח זכוכית אעצב את שארית הנפש
של עוקביי ועקבותיי.
|
נמלים נמלים באו אל מטבחינו, כדי להמשיך את השושלת על חשבון
פירורי המצות, אבל לא אכפת לי על כך, זאת התרומה שלי לאיכות
הסביבה.
|
המפתיע ברעשים מהראש זה שבגלל שהם קורים מאחורי שבלול האוזן או
משהו, אתה היחידי שלא יכול לשמוע אותם.
הבנתי שיש משהו כשהבנתי שהחבר'ה לא צוחקים בקשר לזמזום המוזר
שבוקע ממני, או כשהיא הייתה מתעוררת באמצע הלילה כי נרדמה קרוב
מדי...
|
אנה תמיד ידעה שאסור לחצות דרך הפרחים של השכנה, אך הדבר מעולם
לא מנע ממנה לעבור שם. הרי המעבר קיצר שביל שהוסיף כמעט דקה
וחצי למסלולה חזרה מבית-הספר.
|
ללא טרמינולוגיה
כי מה קטלני יותר
|
שוב הגיעו אלי ימים של שקט
ותמיד דאגתי לשמור על ארשת פנים
ונראית אולי רגוע מדי למראה הגשם
אבל גם כך רק גשם צבוע משאיר כתמים
|
הגמלים שורדים גם אם רק נשבר הגב
אנדרטה.
|
צעד אחר צעד, להתקרב
אל כיפת הזכוכית הענקית
שמפרידה אותי מכל מה שסביבי
|
שתיים בלילה, אחרי חצות, לראות אותך לבד
עברו שנתיים אני בינתיים החזקתי מעמד
|
אני מביט לשמים אבל אז תוהה מתי הם הוחלפו בתקרת האמבולנס. אני
מחייך ומדמה לי שאני יכול להיזכר איך שכבתי עם כל מיני בנות
יפות שאני מכיר, למרות שלא באמת הייתי איתן, אבל כבר לא יהיה
לי מספיק דם בראש לדעת את זה.
|
וכל אחד מהם שמתעלם ממני עוד רק מוסיף כמה טיפות שנאה, עד שהיא
כבר עולה על גדותיה.
|
ימי הזוהר הצפוני יכירו בי כאחד מהם, כאשר יבינו שאני תקופה,
לא אדם.
|
בעודנו שנינו לוטים בערפל ובחשכה, אני מצדי חוזה קדימה
בהתחשבות, כביכול, בשנינו:
בבוא היום, אכיר בחלקיי ובהחלטותיי שגרמו לי להיפרד ממך
|
|
|
איזה קטעים
שאנחנו והג'וקים
נריץ עליכם אחרי
השואה
הגרעינית...
חרגול |
|
