כשיצאתי, כבר שלט הלילה ברחובות.
רגליי היו הולכות בעוד מחשבות ללא סוף מסתחררות בתוך ראשי.
הוא ודאי דואג מאוד או אולי כועס הוא, שואל את עצמו, שוב, מדוע
היה צריך בחייו את העול הזה. אותי.
רגליי נעצרו, עמדתי מול דלת ביתנו ששלט נתלה עליה ושמותינו
חרוטים בו.
|
