|
עוד אחד מאלה שמחטטים באף ברמזור, מפליצים במעלית
ומדביקים את המסטיק מתחת למושב באוטובוס. אבל את
הכל... הכל... אני עושה בחן.
לא אמרתי את הדברים בתקיפות מיותרת, לא הרמתי את הטון, לא
איימתי, לא התרעתי. אמרתי את הדברים במין המשך של משפט, כדרך
אגב. אלה היו הדברים עליהם חשבתי זה מכבר והטרידו אותי עוד
כשהתחילו. חשבתי שמדובר בתקופת דיכאון מסוימת, משהו נשי שלא
אבין במשך חיי הגבריים.
|
אתה פוחד להודות שהמציאות שאתה חי בה היא לא מה שאתה רוצה
שתהיה. מה, זה יפגע בגבריות שלך בעיני עצמך? אתה חושב שמישהו
יעריך אותך פחות אם ידעו שפעם אחת בחיים שלך טעית?
|
עץ קטן באמצע יער קטן עוד יותר. מטאפורה עלובה למושג נשגב.
המוסיקה שלי.
|
פרץ רגשות לא ברור אפף את שרגא. הוא ידע שזה הסוף. הוא רצה
להמשיך אבל כבר לא נותר בו עוד להמשיך איתו. סביב הדברים שאמר
לעצמו ידע שלא נותר עוד מה לומר. זאת מוסיקה.
|
העתק מדוייק להפליא של האישיות האניגמטית שלי... האופי הפסיפסי
משהו, מחוספס, מסוקס... הנעימה מדברת עלי כמו שהיא מדברת איתי
עלייך... היא שלי, אני אוהב אותה.
|
|
|
אני יושב כאן
כבר שעה שלמה
וכותב סלוגנים
אחד חסר תחושת
זמן |
|
