|
ילידת 84', גרה בחולון.
ביום עובדת בטחון בנתב"ג, בלילה... עוסקת בציור
וכתיבה בעיקר. או לפחות עסקה.
לא מוזיקלית בגרוש.
ראו אור ב"חלומות באספמיה":
"סכיופוביה", סיפורה של ילדת הינשופים", "לשנוא",
"קצוץ את כנפיי" ו"שנת יופי".
חשתי פואטי, אך היא את אפה עיקמה, ואמרה "אין אלו ימי הביניים,
טיפשון! הימים מזוהמים, הנחלים מצחינים מביוב, האוקיינוסים
מתייבשים ונסוגים. האם כזו אהבתך אליי, כל יום נסוגה ומתמעטת?"
|
נעצרתי ליד אחד מדוכני העיתונים, עיינתי במבטי בכותרות, כאשר
כותרת צהובון לכדה את עיני -"החייזרים כאן!". הם אף פעם לא
מתייאשים. כבר מאה שנה ידוע לנו שאנחנו היחידים בגלקסיה זו
לפחות, אבל הם עדיין בטוחים שכל מטאור הוא עב"ם.
|
"זה הסיפור על איש החול. איש החול הוא כמו גמד קטן, שאף אחד
מאיתנו לא יכול לראות. הוא מסתובב לו בלילה, עם צאת הכוכבים,
ובידו שקיק חול קטן, והוא עובר מבית לבית ומפזר את החול
בעיניהם של הילדים הקטנים, שיילכו לישון, ומעניש את הילדים
הרעים שלא הולכים לישון.
|
כולם יודעים שהוא ג'אנקי, אפילו שהוא עצמו לא באמת מדבר, על זה
או על שום דבר, עם אף אחד. אבל כולם יודעים. הוא מעשן גראס
בכמויות, מסטול מסביב לשעון, בטח בגלל זה המשקפיים, שלא ייראו
את העיניים, שיהיה דיסטאנס.
|
מנקודת ראותם של שני ילדים בני ארבע ושש וחצי, העניין היה פשוט
למדי: לבית היו תריסים שתמיד היו מוגפים למחצה. התריסים הזכירו
לנו סרטי בלשים, שבהם הבלש הגיבור מציץ מחרכי התריסים אל
הרחוב, עוקב אחר החשוד. וכך הבית הפך לבית השמירה.
|
וכך הבתולה הייתה לאם כל הצומח והחי, אם כל הנושם וכל ההולך.
במהרה שגשגו ילדיה והתפתחו, תהליכים אבולוציוניים ייקראו לכך
בימים הבאים אך לעת עתה כל שידעה הבתולה היפה היה כי ילדיה
פורחים, וכי הם מתפתחים לצמחים רבים ומשונים, לחיות גדולות
וקטנות, ועד מהרה גם לבנ
|
רבקה סבלה כנראה מפיצול אישיות מחמיר. אך זה לא היה מתבטא
בעודה יושבת בחדר האורחים, או עם הפסיכיאטרית שלה, או בחדר
הטלוויזיה עם שאר הנערות והנשים. זה היה קורה לה כשהייתה לבדה,
בחדרה, מצלמות המעקב גילו את זה. היא הייתה מכה את עצמה בכוח,
מנסה לשרוט.
|
אני כמעט וחשה את האף שלי נושר. אני עייפה, ושריריי צורחים
מכאב, אבל בשארית ההכרה אני ממשיכה להיצמד לקיר המאונך כמעט
לחלוטין, אוחזת בזיזי הסלע, וממשיכה לטפס. חייבת להמשיך לטפס.
|
הדרקונית הכחולה הביטה בעיניים זקנות וזהובות בביצה הגדולה אשר
התחממה מחום גופה הלטאי, ועתה החלה לבקוע ולהיסדק. היא חייכה
חיוך של דרקונים, שרק בני-נחש אחרים יוכלו לראות אי פעם. חום
מילא את לבה כשראתה מקור חד וקטן, תכול-כסוף מבקע את הקליפה.
פעם
|
אלוהים ישב בחדר העבודה בביתו הגדול והמרווח, ראשו נתמך בידו
האחת הנשענת על כסא מנהלי, ידו השנייה נחה על העכבר אשר זז מפה
לשם, משם לפה, מעביר קלפים במשחק סוליטייר סוער. אלוהים במינוס
של 372 דולר. זה ממש מעצבן אותו.
|
בכל פעם שהייתה עוברת ברחוב, הם היו מחייכים. כולם. הזקנים
והצעירים, התינוקות וההורים, הכלבים והחתולים - לעזאזל, אפילו
הדבורים היו מעלות חיוך באינסוף עיניהן כאשר הייתה מתגנבת על
עץ אל כוורתן, לומר שלום ולגנוב ליקוק של מתק דבשן.
|
אז זה מספק תעסוקה, כן. ומדי פעם אפילו קם חוקר (במדע או ברוח,
אין זה משנה) צעיר ואומר- אני אגלה את שורש השנאה. אני אלמד
איך לנתק אותה. לרוב הוותיקים מהסים אותו ואומרים לו לחזור
לשבת. כמעט בכל הפעמים הוא מקדיר פניו ועושה כדבריהם.
|
אנחנו יושבים לנו ברחוב, רובצים לנו בקרני פז של שמש על המדרכה
החמימה או יושבים על ספסל או תחת גגון בעת הגשם. לפעמים גם סתם
יושבים על פח "צפרדע" ירוק, ומסתכלים על העולם מגבוה, המלכים
של העולם. זה מה שאנחנו עושים. ואנחנו עושים את זה טוב.
|
ואז סדק גדול נפרץ בשחור הנורא, שלא היה בדיוק שחור, ואור בקע
מתוך הסדק ונראה כמו ברק החותך את השמיים, אלא שאז לא היו
ברקים ולא היו שמיים, והלילה נולד.
|
מצאתי את החום שלי, השמש שלי, כמו לטאה הרובצת בשעות בוקר
מוקדמות, מחכה שהשמש תמריץ את דמה לעוד יום של מרדפים, רדיפות,
פעילות כללית.
|
'סימביוזה זה מצב של עזרה הדדית, בה שני הצדדים נהנים. כמו
למשל, המקרה של סרטן הנזיר והקונכיה'.
'רגע רגע רגע, מה הקונכיה מרוויחה בסימביוזה הזו? תנועה? מה
היא צריכה את זה, היא הרי לא חי!'
'כך? אז שמע לזה...'
|
אבל אני גם רואה אי שם את המציאות שלי משתקפת, והיא קרובה,
ואני יכולה לה, אם רק היו נותנים לי: אם רק היו מכבדים אותי
כלוחמת.
אבל לא.
אני ממזר.
אני ילד.
אני אישה.
אני בן אנוש מסורס נפשית.
|
הבנה נוראה זו של בדידות וניכור הביאה את הדמעות לעיתים
קרובות, ואלו היו ההוכחה הניצחת להיותי אדם בעולם ינשופים,
ינשוף בעולם האדם, חלק משני העולמות אך בו זמנית מושלכת הצידה,
מנודה.
|
פעם אמרה לו, בעת שיחה ישנונית בליל שבת, שהדבר המופלא ביותר
בביתו זה הווילונות, שקופים-כהים וכבדים. "זה פשוט גאוני... כל
הבית הופך לצל אחד גדול שמחביא ומגרש את כל הצללים האחרים,
ועדיין הבית מואר... לוואי וכל העולם היה מכוסה בווילונות
שכאלו..."
|
אלה הם בני הים, ילדי המים. אבא סיפר לי עליהם פעם. הם יכולים
לחיות בתוך המים, ומושבם קבעו במקומות בהם המים טהורים ונקיים,
בהם הדולפינים שוחים באין מפריע.
|
חיוך קטן, חיוך שלה, חיוך של מלאך. חיוך שאם היה מתרחב במעט
היה מראה את הניבים עימם שיסעה את הסטייק רק לפני שתי דקות, אך
לעת עתה היא לא קרניבורית, היא המלאך שלי.
''מה?'' אני צועק לה, מנסה לגבור על המוזיקה הרועשת.
|
אז הרים את ראשו ולפנינו נגלה המלאך שהיה טרם מרד, יד ימינו של
זה אשר קטל, המלאך היפה והטוב ביותר בעיר הכסופה אשר זה עתה
החריב. הוא הביט בנו, ודמעה אחת זלגה במורד פניו הנאים מעינו
הכחולה, דמעה אחת שבכה מלך השאול על האב, עלינו, על עצמו.
|
אינני רואה צבעים. שחור ולבן, מכך מורכב עולמי. ואפור, הרבה
אפור. זכור לי שבגיל 5 הגננת (רחל היה שמה?) הצביעה על השמיים
וקבעה שהם כחולים, ואולם אני לא ראיתי אותם שונים מן הדשא,
אותו אפיינה כירוק.
|
היא מתכרבלת כנגדי, מסתובבת וקוברת פניה בחזי החשוף. אני מרגיש
את החזה שלה מלטף את גופי, וידיה העדינות מחבקות את צדי
צלעותיי. כורך את ידיי סביב גופה העירום ומצמיד אותה אליי. "די
לך, יפתי", אני לוחש, כמו תמיד, כשיש לה חלום רע. "אני כאן. זה
נגמר".
|
זה מחריד, זה מדהים,
זה נפלא, זה נורא.
זו אקסטזת חושים
בקבר אחים.
|
האם תתן לזה אותך לגמור?
האם לא יחלימו הכנפיים השבורות?
האין דבר היימחה את הכאב,
האין שמחה שתאחה שברים של לב
|
הכתם שלי
הוא לב
שנופץ
ונשפך
אל הקיר.
|
לא תידרש
לחצות באש
ולא בעין הסער.
רק אבקש
שמה שיש
לא יחקוק בי צער.
|
ניצבת בתעלה, נחה על האבן והקור
חודר אל עצמותיי. שמיכת הלילה
זרועת-כוכבים ואני חשה שבורה
ולבי כואב על האובדן. זרם ארגמן
שוטף-זורם בתוך המים
כאב פועם מתוך ידי והיא חיוורת, לבנה.
|
כשמסוק של אהבה
נרדף כמצורע
על ידי צ'ופר של שנאה
יסעור של קנאה
ועוד מזל"ט של פחד.
|
איך אנשים נלחמים
בינות דשא, בין פרחים?
איך אנשים נמקים
בתוך בתי לבנים אדומים?
זה לא ברור לי, לא מובן,
מפחדת להפוך השחור ללבן.
|
בכיתה ח' אח שלי נתן לי קורס מזורז בתיאוריה ובפרטים הטכניים
של האוטו. הבנתי את כל הסיפור דיי מהר, וכל העסק הזה של הנהיגה
נראה לי דיי פשוט. רק להכיר את כל התמרורים והסימנים, להשגיח
על כמה מדדים ולסובב הגה. משחק ילדים.
|
אך אתה בוחר שלא. חולצתי במקומה נותרת, ואף שמיכה אתה מוסיף,
כמתחבא, מתבייש, ולי חם, כל כך חם, ואתה- דבר לא עושה, בלבוש
מלא גוהר מעליי, עושה את שלך, יורד מעליי ונשכב, אוחז בידי,
מביט בעיניי. כאילו שזה יגרום לזה להיות בסדר.
|
לא רוצה לכתוב עכשיו, אבל יש לי סיפור שצריך לשכתב, הוא מחכה
במגירה כבר שנה וחצי, אבל גם אם אכתוב אותו עכשיו זה לא יעזור
ובמה לא יאשרו אותו ואפשר לדחות זאת, אבל ממילא אין מה לעשות
כי אין אותו או אינטרנט או טלוויזיה או כתיבה.
|
מצאתי את האושר.
הוא ממש כאן, בין הקירות העירומים, בתוך הבועה השקופה שעוטפת
אותי בחמימות.
|
זה לא רק צהוב או חום. זה עולם ומלואו, שיא האומנות, זה הטבע
מצלם בשחור לבן.
|
חבקיני שוב אהובה, כי לא נטשתי אותך. שוב אשוב אלייך כשיבוא
זמני, את חייבת להבין, יש דברים שאנחנו לא עושים למען עצמנו,
אלא עושים למען הבית, הרחוב, העיר וגם המדינה. הרי גם אותך
אשרת בכך שתקעו אותי כה רחוק ממך. ובינתיים, העלי חיוך על
שפתייך, פרחים בערוגותייך
|
אכן, הייתי מבוהלת, לכל הרוחות, עליתי בלהבות! אך אז הבד נשרף
ואוכל, חושף את חזי לחומו של לילה בוער, ולמרבה הפליאה לא היה
בשרי חרוך, לא נכווה ולא נפגע כהוא זה.
|
רצפה. זה לא דבר מזין במיוחד. בכל יום רגיל וודאי היה גם הכלב
חושב כמוך. ככלות הכל, הוא יצור חושב, ברמה זו או אחרת.
אלא שהיום איננו יום רגיל. היום היה פיגוע ירי מול הבית שלך,
כמו שהיה עשוי להיות מול ביתו של כל אחד.
|
שיפור לציור קיים, צבעי עיפרון
|
אוסף. צבעי עפרון ועט שחור
|
עפרונות ועט שחור על נייר פרגמנט
|
עפרונות ועט שחור, נייר פרגמנט
|
צבעי עפרון, נייר פרגמנט, סריקה מהתחת.
|
עפרון רגיל, נו אתם יודעים, HB2 כזה.
|
אל הארכיון האישי (21 יצירות מאורכבות)
|
|
לשאול סופר מה
הוא חושב על
המבקרים זה כמו
לשאול עמוד
תאורה מה הוא
חושב על כלבים!
אחת שלא יודעת
לנסוע ברוורס. |
|
