|
זו הייתה הפעם הראשונה בה נתן לו להכנס למיטתו. אחרי ארוחת
הערב, האורות בחדר האוכל היו מעומעמים ורק קרניים זעירות
מתפשטות חדרו דרך מסגרת דלת העץ של חדרו.
|
אפשר להושיט יד ולגעת בשמים אבל הידיים חזרה בכיסים, ואני חושב
איך שוב ושוב אני עושה את המסע הארוך הזה, והארץ המובטחת רק
הולכת ומתרחקת, וכל הארץ לי נבו אחד גדול.
|
סיפרת לי שאתה כותב הכי טוב כשאתה עירום. את הקליפות החיצוניות
קל להוריד, הסברת, ובזמן הכתיבה, נשאר רק להסיר בעדינות את
הגלדים הפנימיים, בעזרת מילים. לא פציתי פה עד שהגענו לבית
שלי. אמרתי לך לילה טוב, ויצאתי מהמכונית. אהבתי כל כך.
|
באותו לילה עמדתי לפני ביתו של המשורר וחיכיתי. זכרתי את הפעם
הראשונה שביקרתי בבית הזה, אז לא חשבתי שכך נראה בית של משורר,
אבל הפעם, כשבחנתי אותו, ראיתי. את קירות האבן האפרוריים,
חוסים בצלו של עץ גבוה, מתפוררים בדממה, כמו מילים.
|
אתה פיית כל הטוב בעולם
אתה השומר הצעיר
|
כמה סרטים ראיתי בגללך
כמה שירים
"הו, איידהו שלי!
אפליג אליך לעולמים"
|
אתה כבר לא יודע להבחין
בין סגלגל לסגול
כי הכל נצבע בכחול.
|
אני לא כוס הקולה שלו
אני גם לא המרשמלו
|
כורע אני לפנייך, גבירה,
על חסדים קטנים-גדולים
על פאב חשוך בשדרה
|
היום אני
מפרש אותך אחרת.
יש לך נחמה שהיא משפט אחד ארוך -
מתלפפת מקצה גרונך
|
אמרתי לך שאני חי על שברי זכוכיות
ואתה אמרת שזה מזכיר לך איזה שיר
|
ראיתי את הים השחור נשטף לפיך
את דליה מרקדת על זקנך
פוערת את פיה סוגרת
בקול טריקה דקה
|
אתה היית לי בידיים, אתה יודע
כמו לחבוק את השמש בכל הגוף
להרגיש את הקרניים פוערות בי
חורים שטופי-אור חמים לוהטים
|
אין מקום כמו הבית
אין מקום כמו הבית שלך
|
לזה קראו פעם "חברה"
כשרצו לדעת מה מדביק אותי
ואותך
אל השירה.
|
יכולתי לנשום עכשיו את העשן
מפיו של אנדי וורהול,
כשהאכזבות עוד עומדות ומצפות
לשאוף והוא יעשה בי שמות
|
בלי לדעת גזרת את גורלי
היית עסוק בכתיבה ולא שמת
לב שקראת לי תרזה.
|
כמה טמטום היה בערב ההוא. כמה ילדותיות.
|
|
|
תגיד, מאשר
נחמד, לא נמאס
לך לעיין, לשפצר
ולמחזר? לא קורה
לפעמים, שאתה רק
מעיין, רק
משפצר, או רק
משליך לפח בלי
למחזר?
מרגלית שמתעלמת
מבקשתו של זה
שמאשר את
הסלוגנים באיזה
סלוגן שיקראו לו
זה שמאשר את
הסלוגנים ולא
סתם המאשר. |
|
