|
 כבשה שלא יודעת לאן לברוח. |
היא ילדה שיודעת שיום אחד העולם יפול בשבי האהבה.
ילדה שמניחה שהעולם מונח בכף ידו האדיבה של אלוהים,
אך לא בטוחה בכך.
היא ילדה שמאמינה באהבה יותר מכל דבר אחר, תלוייה
באהבת חייה- אורי, שהוא כל מה שמעולם הייתה צריכה,
והדבר היקר לה מכל.
היא משקיעה בלימודים כדי שיום אחד יצא ממנה משהו,
ומפחדת שהעתיד לא יראה לה פנים באותה הזדמנות.
היא חולמת להתחתן עם בחיר ליבה, והיא מנסה שלא להפגע
מתגובות אנשים שאינם מאוהבים באהבה ומגחכים.
ילדה שאוהבת לחיות, אבל לא יודעת איך בדיוק לעשות את
זה.
קבלו אותה.
ה-כ-ב-ש-ה ה-א-ד-ו-מ-ה.
-"ואתה באמת חושב שזה יעזור לך?"
הוא שתק. לא מצמץ. לא הביע שום הבעת פנים.
-"ככה אתה מנסה לברוח מהבעיות שלך."
שוב. שתק. סובב את ראשו אליה, הסתכל במבט חודר והחזיר.
|
נשארתי לבד. בלי אף אחד. מרגישה סגורה בתוך כלוב שמפתחו נזרק
עמוק לאוקיינוס השקט, שמעולם לא סיפר לאף אחד שיש ילדה בודדה
בעולם בלי דרך חזרה.
|
החלטתי שאני לא מוכנה לוותר, ושלחתי את מירב לדבר איתו.
"לא רוצה!", שמעתי אותו צועק עליה.
"אבל רק תקשיב!", צעקה בחזרה וכל המבטים הופנו אליהם.
הוא הסתכל עליה והאדמתי מבושה. לא התכוונתי לפגוע בך יקר שלי.
אני כל כך טיפשה... כל כך טיפשה...
|
כבר מאוחר. היא מאמינה שהיא צריכה כבר לחזור. מעניין מה הוא
עלול לומר לה. אוספת חפציה, מניחה טיפ למלצר, מסדרת את שערה
מול מראת הכניסה, ויוצאת.
|
הבטתי עליה וכל כך רציתי לחבק אותה. אבל אני לא מתקרבת. אני לא
יכולה. רק רחוקה.
ברחתי. רצתי כל עוד רוחי בי. לברוח. לרצות למות. לרצות להעלם.
גם כלבה זה בן אדם, חשבתי. כואב כשאתה רואה אותה, שם, את חייה
שנעלמו, מול מכונית ענקית של איזה בנאדם מטורלל, שלא שם ל
|
עוד מילדותי הייתי נוהגת לבכות. אל האור שבקצה המנהרה מעולם לא
הגעתי, ומעולם לא הבחנתי בין הטוב לרע, משום שמעולם לא חוויתי
בטוב.
|
"אשכולים? מאמי!!!" נעלבת על הערת הביניים שהוא העיר.
"לא, נשמה! שלא תביני לא נכון, שלך הרבה יותר יפים!"
"אתה מבטיח?"
"נשבע."
"אומרים שאסור להישבע."
"באמת... את מאמינה בשטויות האלה?"
|
הבובה האהובה עליי נקרעה אתמול. בכיתי הרבה, ונורא הצטערתי, כי
סבא הביא לי אותה בתור מתנה לפני שהוא הלך לגן עדן. מעניין מה
כולם עושים שם בגן עדן. אולי יש שם ארמון עם הרבה הרבה במבה?
אם כן, אני מאוד רוצה ללכת. למה סבא לא לקח אותי איתו?
|
קוראים לה אנה. היא נוהגת לכסות את פניה כשהיא מסתכלת לעבר
גברים, מתוך סנוור, וחשש להבהלות.
|
אשב לי כדרכי, ואציץ על העולם,
ארגיש אותך איתי, בדמי אתה מושלם,
חייך הם חיי וליבי שייך לך
|
איך זה קורה
שלמרות שביקשת אחרת,
הכל מתערבב ומשתנה,
והחיים בשחור לבן,
ואתה חי בסרט.
|
אני בוכה, כאילו אור היום כבה,
אני בוכה, כאילו נשמתי כבר נעלמה.
|
בפינת הרחוב הישן בשכונה
ישב ילד קטן ובכה.
פניו היו מלאות באבק
רגליו חתוכות, ולעמוד הוא חבק.
|
בשני צדדי הרחוב הם הולכים-
גברת מפוארת, עם פרווה ועניינים,
אדון עם עניבה שעובד במשרדים,
|
בתוך קן של אהבה...
ישב ציפור קטן
ושר
על אהבה, על חברות, על נשיקות...
שלא נגמרות לעולם.
|
האם צער צועק, איך היא עשתה?
ואין דרך אחרת,
לא הייתה לה ברירה?...
|
הוא אוהב אותי.
הוא תמיד אומר,
אותך לא אחליף בשום דבר אחר,
|
והיא נושקת שפתותיו
והוא בורח
והיא סוגרת על עורו
והוא פוקח
עוד דמיון שנעלם,
באהבת אדם,
והוא בוכה,
והיא לבד
הוא לא שוכח.
|
החורף מלבין חיוכי בדמעות,
הו, כמה שלא רציתי לבכות.
כשתבוא, אם תבוא, תנגב דמעותיי
|
יקר, בכל מילותיי אין אוכל להגדיר
את אשר חוויתי בצלם אנוש אותך,
וכי לא אוכל להסביר, אם דמעות
יפתרו את הדרך לנגן את דמותך.
|
פניה מביטות לשמש החמה,
שערה הגולש, מפוחם בדממה,
חיוכה מסנוור למראות של חלל...
|
אני תוהה איך הגענו,
ולאן בדיוק.
|
לפעמים אני אוהבת לצייר לי חומה,
לא יודעת למה.
לצבוע כל לבנה בנפרד ולהביט טוב טוב על כל אחת.
|
נערה ב-50 שקלים,
אליה מופנים כל המבטים,
נערה, רק היום, 50 שקלים,
דמעות עולות, קולות גועים.
|
לא, לא, אני לא מתכוונת לבלבל
על סיפור אהבה כושל,
ולא על ילדה שבוכה כל הזמן,
שנפרדה מהחבר שהשאיר אחריו שובל קטן,
ולא אספר לכם על נשיקה אחרונה,
כי בטח לא תרצו לשמוע, זה נורא,
אז תרימו את הבטן, והביטו היטב,
אני הולכת אולי קצת לאכזב...
|
איש אשר מצער אין כמוהו יודע -
יחף למרגלות הנהר הדומע,
כוסף וכמהה לשקט נפשי,
איש זקן שאין כמוהו יודע.
|
ערימת מחטים;
והוא זורק אותן עליי,
אחת, אחת,
מקלפות את עורי.
|
דמיין שקיעה,
ואיתך אהובה.
כשתתנער,
דמיין אותך,
עם אהבתך.
|
|
|
