|
בחור צעיר, 19 שנים אחרי הלידה, 6 וחצי שנים אחרי
היסודי, חצי שנה אחרי התיכון, חצי שנה לפני הצבא
ושבוע לפני המוות.
כל היצירות נכתבו כמאמר אחד,
בסדר הבא: חיים, מוות, אי שפיות, שפיות, דעות,
ספקות.
אני חושב הרבה על כמה אנשים יהיו בהלוויה שלי. אין שום היגיון
בלחשוב דברים כאלה. זה לא מועיל לכלום וזה מוביל לכלום. זה
חייב להיפסק.
|
ברגע שאתה משועמם ואין לך ממש רגש אתה חושב על דברים לעשות או
סתם דברים לא מועילים. ברגע שאתה עצוב או שמח כל המחשבות
המועילות צצות.
|
שכבר נגיע לשלב שבו אני לא צריך לדאוג אם אני רוצה לקום מחר
בבוקר או לא.
|
-שבועיים לפני-
יש לי שבועיים לסיים את כל מה שאני אי פעם רציתי לפתור. לא
הגיוני שאני אמות מבלי לפתור את זה. אחרת זה לא יהיה מוות זה
יהיה חצי מוות
|
הדבר הכי משמח בעולם והכי מספק בעולם הוא להגיע לפתרון לבד. זה
למה אף אחד לא כתב דרך. אם מישהו היה כותב דרך הוא היה משמיד
את הרגש של הסיפוק.
|
זה אולי הדבר שאני הכי שמח שלמדתי. למתן דברים. לדעת לקחת הכל
בפרופורציה. לבכות כשצריך. לצחוק כשצריך. ולהיות גאים בכל דבר
קטן שעשית. לנסות להיות חלק מהחוויות. הדבר שמתחרטים עליו תמיד
בלי לדעת אפילו הוא דמיון לקוי. אם אתה רואה חוויות בדמיון
ומשחזר אותם במוח
|
|
|
יו, סוף סוף
פרסמו סלוגן
שלי.
|
|
