|
זה תמיד היה ככה. ואני דפוקה. תמיד יודעת להרוס הכל. להגיד
הכל, אבל בעצם לא להגיד כלום. וזה תמיד היה ככה. ועכשיו החורף
הזה. הגשם. אני חולה על הגשם. מטורפת על החורף, אבל תמיד הוא
בא בזמן הכי לא מתאים.
|
מתבוננת בו,
מבעד לזכוכית
ומבטה מר.
חושבת עליו,
ועל כל מה שעבר.
|
כשהתחלנו לדבר חיפשתי את המקום להשחיל את המשפט 'אני חייבת
ללכת' וכשמצאתי- התחילו השאלות על לאן ולמה. ככה זה. סיימתי את
השיחה בהבטחה ש "אני אתקשר אחר כך. אולי" ואחרי דקה נכנסתי סוף
סוף למקלחת וככה מצאתי את עצמי, באמבטיה, חושבת על הריבאונד,
האקס ומה שבינהם.
|
כבר חשבתי אפילו להיפרד ממנו. אבל ברצינות הפעם. אפילו אמרתי
את זה למישהו. ידיד טוב שלי. הוא אמר לי שאני מפגרת. שאני
דפוקה. שיש לי איזה משהו, שאני פשוט לא מסוגלת להיות מאושרת.
לא משנה כמה טוב יהיה לי בחיים- תמיד אבל תמיד אני אמצא משהו
לקלקל, להרוס
|
ספסל חלוד.ישן. מדוכא. אפור. בגן הזה. הוא לא ירוק. הוא לא
שמח. הוא אפילו לא משרה שלווה. סתם גן. סתם. כמו החיים האלה.
הם אפילו לא מתוקים. אין בהם טיפת אושר. אפילו לא טיפת שלווה.
החיים של יעקב מלנכול. הוא סתם עוד אחד בלי שלוות נפש. אבל
מחפש.
|
הוא היה מעצבן. וטורדני. כל כך מתפלסף. כל כך מתנשא בדיבורו,
ביחסו... אבל עדיין רציתי אותו.
עד כמה שאכחיש אני יודעת בתוך תוכי שרציתי אותו, לאורך כל
הריבים, מלחמות הכריות, הבייגלה והכוסות.
|
שלום לך ידיד יקר שלי.
רציתי להגיד לך שנמאס לי.
|
ואני אהבתי אותך...
כפי שלא אהבתי מעולם.
|
עכשיו אני לבד
יחפה על שדה גחלים
בוערים.
ששורפים את בהונותיי.
שמספרים לי סיפור חיים.
|
רוצה את הכל. ורוצה עכשיו. לא אכפת לו איך. אבל רוצה. ויקבל
גם. אין סיכוי שהוא לא יקבל את מה שהוא רוצה.
|
|
|
זה לא שאני
גדולה.
זה החיים
קטנים.
בדקתי פעמיים.
זה באמת ככה.
רויטלז משחררת
סלוגן ראשון |
|
