|
הקטנה נולדה ב- 1986. היא קצת גדלה מאז.
מחפשת הרבה זמן את הדרך. את השביל הנכון לצעוד בו.
השביל שלה. נראה שסוף סוף מצאה את הכיוון.
רגע לפני הקפיצה הגדולה, ממש שניה לפני הסוף, עומדת מול עצמי,
האוייב הכי גדול שיש לי, ותוהה אם כדאי לי להמשיך או לא.
|
היום האחד באפריל.
כשדיברנו שאלת אותי על מי עבדתי היום
נשכתי שפתיים ואמרתי שעל אף אחד
|
כבר בוקר, הנה הוא בא
בחלון עננים של פעם ראשונה בוקר שאחרי.
|
כבר בוקר.
אני נוזלת לתוך המזגן כמו דמעות של געגוע.
|
המים מוחקים בחול
שמות שכתובים בדמעות
|
רוצה להיות שוב כוכב דולק.
לזהור באור שאול, גנוב
ולזרוח ולהאיר על כל העולם.
|
היום אני קוברת את הדחף
או יותר נכון- הוא קובר אותי.
|
אני הכי קטנה, הכי גדולה
נופלת מתוך ים של שיגעון
לתוך חלל של תהיה.
|
את הדף הזה, שאני כותבת עכשיו
כתבתי כבר ארבע פעמים.
כל פעם אני מתחילה את הסיפור
ואיפשהו באמצע, העלילה לא מסתדרת לי
|
כבר כמה פעמים ניסיתי לסגור
את הספר שבו אתה קורא.
קשה לי שאין בינינו חומות ברורות
רק דפים ספוגי משמעות.
|
תהום הרגש פעורה עלי
לקפוץ או לא לקפוץ.
|
"אהבה" אומר, אך לא אתכוון באמת.
|
כל מילה נשלפת ננעצת כמו זכוכית שקופה
ברגל של ילד יחף בקיץ.
מטיחים אחד בשני מילים כבדות,
לפעמים פוגעים, לפעמים מפספסים,
|
כל פעם שאני חוזרת מהחדר שלו
עם הריח המשכר, המוכר והמתוק
אני שוקעת לתוך ריק עצום
ששואב כל דבר שמסביב.
|
בכל טיפה נושרת יש גם חלקיק של געגוע.
געגוע לאותו אדם שלא ראיתי כבר מזמן,
אדם שפעם אהבתי לאהוב, ועכשיו נמוג
ורק דמותו נחרטה לי בראש, מתעתעת בי לרגע.
|
וכל נגיעה שלך כאילו היא קרח
משהו מתבקע בך
משהו צורח.
|
הדקים דפקו עוד דקה, עוד שעה
וגשם-פניי התחיל לרדת חרישית
מבעד לחלון קופים על קפיץ צורחים
וערפל-דרך עוטף אותי מעת מיקוד העישונים.
|
כאשר אני כותבת "נשיקה"
אני כולאת בתוך מילה קטנה
שלל של גירויים והרגשות
|
שני גופים בחושך
מתאימים כמו פאזל
|
לקחתי את עצמי לסיבוב קצר באיבוד
שכחתי אותי בחולות המדבר
פרעתי את שערי ברוחות קרות
כי קיוויתי שכשאחזור משם אמצא אותי שוב.
|
אני כבר מכירה את זה
הייתי שם כבר אלפי פעמים
בור שחור ואפל שאני חופרת לעצמי.
|
רק רציתי להגיד לה שזו לא אני
בעצם כן, אבל לא אני האמתית
אלא רק פנים כאלה שאני לובשת לפעמים,
או אולי פנים שלובשות אותי.
|
בכל כלי הדם שלי
זורם נוזל רותח
שכבר מחפש נחמה
אפילו בידיים זרות.
|
המקום הוא זר
השעה מוקדמת מדי
רק אני ואת נאבדות ביחד
|
מגע עורך הרך
עולה יורד על שלי
לוחש לי נעימות קטנות
בקול שלא נשמע.
|
עומדת מנגד האפלה
הגדולה האין סופית של הפלא
הם שם ואני לא
מעוטרת בשושנים בשרניות.
|
ברגע שהחלטתי שאני לא אבכה
התחיל לרדת גשם ועשה זאת במקומי.
ואני כבר עייפה מלהכיל כאב של אנשים אחרים
כמהה להשתחרר מהעול המעיק.
|
קח אותי איתך למקום לא מוכר.
אל החופש הפראי שלך.
|
זו הייתה הקשת הפרטית שלי
יכולתי להרגיש בכך
|
תחושה נשכחת של שקט נפשי לא מוסבר
שוכבת מתחת לעץ ענק על שמיכה.
|
רציתי לכתוב לך מכתב כזה, כמו פעם
ולספר שם במילים יפות על שאני מתרגשת
|
שאיפה אחרונה לפני המכה
הנה, זה עוד רגע נגמר
פרץ של תשוקה, זעקה
ומשהו בתוכי נשבר.
|
.הייתי רוצה לעוף מכאן
אך רגליי כבולות
בשלשלאות של רגש ועצב.
|
כמו טיפות קטנות של רעש לנשמתי, כמו צלילי כינור משתפכים
נוזלים לתוך גופי, נמסים כמו סוכר ומחלחלים לנפש המורעלת שלי.
|
כל כך רוצה לנגוע בפניו, אבל הוא אי שם, באקסטזת-מוסיקה
מטורפת, שולט בקצב, בקצב פעימות הלב שלי.
|
שתביט, ותחייך, ותנשק, רק עוד אחת אחרונה לפני הסוף.
|
קמתי יום אחד קיקלופ.
האמת שקצת נבהלתי בהתחלה, הרי לא בכל יום אתה מתעורר קיקלופ
|
אל הארכיון האישי (5 יצירות מאורכבות)
|
|
- אם היו
נותנים לך עכשיו
חמש דקות עם אבא
שלך, מה היית
אומרת לו שלא
הספקת?
"שהוא עוד חייב
לי חמישים
שקל".
(מתוך הראיון
הבלעדי והלוהט
עם איזה אחת.
בקרוב). |
|
