[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









ICQ 316567829 316567829
אל היוצרים המעריכים את הגרי בן ישראל
הגר, או כפי שאהבה לכנות את עצמה הגרי
כותבת כבר מגיל 12,
תמיד אומרת שהכתיבה שלה הם לא החיים עצמם, אלא רק
תמצות מלנכולי של אפיזודה ממנה אי אפשר להימלט.

אלו העליות והירידות שמשאירות אותי שפויה, אמרה
לעצמה באנחה.

תמיד ניסתה לא לתת לזרם החיים לשאוב אותה איתם

כבר אז בשנת 1983 הרחוקה כולם ידעו שהיא תגדל להיות
משהו מיוחד..הם ידעו זאת לפי עיניי השקד שלה וחיוכה
המסוקרן.
היא, בעלת הנטייה להתערבב בין כולם, תמיד הרגישה שיש
שם משהו נוסף עבורה, משהו עוד מחכה לה מבעד למסך.
אולי איזו אמת פנימית אשר אחריה כולם נוהרים..
כן כן הרי זה כבר ידוע שהכול בפנים.

יודעת אהבה, יודעת אובדן, יודעת צער, יודעת
אינטימיות, יודעת אור, יודעת את עצמה..עד כמה שאפשר

"החיים הם ההשתקפות העצמית שלך בדמיון"




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
זהו המילים נפלטו מפיה.
ספיר חצתה את המסדרון עוברת על פני עדי, אלעד והחבר המשותף
שלהם, יורדת במדרגות בסערה במבט מושפל. לא ידעה אם תצליח
להתרומם כשלפתע ראתה את נועה, כן! נועה הצילה אותה מכל זה, איך
שכחה שנועה חיכתה לה.

הילדה שצוחקת מבפנים היא בוכה


לרשימת יצירות השירה החדשות
מתגעגעת בשתיקה אליך
יושבת ובוהה בתמונותיך

יודעת שנועדנו אבל אתה כבר לא יודע כלום
לא רוצה ולא יכולה בלעדיך

אתה שם יושב מסתכל בי
קפואה
דוממת

עומדת מול המראה של העולם
כבר לא רואה בה את עצמי

במקום להבלע לתוך כאב צריכים ללמוד לפרוח מתוך שמחה

פורצת גבולות חדשים בתוכי
למדתי שכל מה שכרוך באושר זו החלטה

כאילו לא זוכרת מה היה בי קודם

אפל הוא הלילה
אפל בתוכי

I am here, lonely, on top of the world

הדרך שלי והדרך שלך, לא ביחד
מתי רק רוצה סימן מתי

חצים מפלחים את לבי המדמם
איך שיקרתי לעצמי שזה לא שם
בזמן שזה כבר אכל את כולי

העצב הוא תקופה
אל תשפיל מבטך
אל תרמוס את ליבך לשווא

געגוע
עוצמת את עיניי
כי החושך כבר קיים
וזה לא משנה אם אחייך

מתכרבלת בתוכך
משתתקת אל תוך חיוכך
הולכת לאיבוד בעינייך הרכות
נמסה אל מול אור פנייך

הרגש נדם, מת.
הידיים כבדות
את הרגש מכסה ענן שחור
מאפיל על הכל

יחסים
נשארנו חסרי כל
מלאים בעצמנו

מנסה לצרוח אל קירות של שתיקה
נותרתי בודדה בתוך דממה חלולה

מושכים אחד לשני בחוטים
מביט בי ורואה אחרת

כל כך דומים
ואתה אומר לי שאתה כבר לא רואה,
לא מרגיש,
לא חושב.

זכרונות
ממשיכה רק לשמוח
להכיל את הכל ולפרוח.

הולכת אחרי תקווה אבודה
הולכת במטרה לא ברורה
אתה הוא האור שבקצה המנהרה
אתה הגעגוע, אתה התשובה

אחבק אותך,
אם רק תנסי להרים את ראשך מהצל שמכסה את פנייך
בואי ותני לי לאחוז בידך
אדריך אותך בדרך חשוכה
אשא אותך לעבר המסע שלך

ולא נשאר בי כוח להתחיל מהתחלה
נדלקת , כובה, נעצרת
מנסה לחזור ליום שבו הייתה בי עוד תחושה.

זכור אותי לחשתי
בתקווה שתשכח

מסיר אותי ממך בלב גאה.
מלא באחרת
כל כך מרוקן
ובכל זאת דוחף אותי ממך

געגוע
יושבת יחפה לבדי בבוקר של היום הכי קר בשנה

אנחנו ביחד, וכל אחד לחוד
מטיילים בשבילים
עוברים בדרכים
סוללים שביל ביחד חדש, דרך של אור


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
זוקעת אל העולם
בשפה שמיוחדת רק לך

חצי נגיעה בשמים
עצובים בשניים

חצי געגוע
שחוזר בי תמיד

כלפי חוץ נותרת רק דממה
בוערת מבפנים
אך העיניים כמו זגוגית

התבגרות
בגללך,
הולכת חוזרת
ושוב נשארת
עם אותה האכזבה
ממך.

יסורים
מחכה, מצפה, קורנת
ואתה
דומם בשתיקתך הרועמת.

מכתב
רציתי לבקש סליחה שאני לא כמו תמיד
שאני לא אני,
שאני פוגעת ובורחת, בזמן שבעצם אני רק פוגעת בעצמי ובורחת
מעצמי, ונשמה כמוך מנסה לעזור לי.

אפשר לסכם את חצי השנה הזאת כתקופה שבה אני מאוכזבת מעצמי...

מי את שיודעת הכל
שיודעת אותי
מחפשת להחליש... מצליחה
מי את שאוכלת אותי מבפנים

את מי נשאר לי להאשים כשאני עוד שם,
עומדת ומחכה לכאב.

מוכיח אותי כל פעם מחדש, מוכיחה לעצמי.




נוסטלגיה זה כבר
לא מה שהיה פעם


תרומה לבמה





יוצר מס' 56947. בבמה מאז 29/11/05 7:34

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות להגרי בן ישראל
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה