|
הגר ולנר, ילידת 92.
כותבת הרבה, מפרסמת מעט.
"רק לא ליפול" את בוודאי משננת לעצמך בראש, ואני מרגיש נורא
כוחני, כאילו אני יכול לתקוע את ראשך ברצפה ולבעוט בך, ואת
תגידי שאת אוהבת אותי, שאת אוהבת אותי ושתמיד אהבת, ואני אמשיך
להכות אותך, חזק, עד שכל החדר יהיה מוצף בדם. אבל את תאהבי
אותי.
|
"אמא, אני בוכה רק בעין אחת." אמרתי לאמא בקול ילדותי, "הברז
של העין השניה סגור, ורק עין שמאל מטפטפת כמו שצריך."
|
היא נעמדה מולי וסגרה את הדלת.
"תשב" היא ציוותה, "המופע עומד להתחיל."
התיישבתי על המיטה וחיכיתי, בדרך כלל המופעים האלה נורא
מרוחקים, וקצת חבל, אבל אני מזכיר לעצמי שהיא בסך הכל חשפנית,
ולא זונה.
|
הוא לא יעזוב אותי אף פעם, הוא לוחש לי בשקט כשאנחנו שוכבים על
המיטה.
"אני לא אעזוב אותך לעולם" הוא מחבק אותי ונותן לי נשיקה על
המצח,אחת שמסמלת דאגה.
אני אוחזת את כוס הקפה ובוהה בטלוויזיה.
|
"הלוואי והייתי תמונה" היא אמרה לעצמה כשהסתכלה בראי וסירקה את
שיערה.
"שיביטו. יתפעלו. יאהבו. יעריצו." רבע חיוך דיגדג את שפתה
העליונה.
"שלא יגעו."היא לחשה אל ההשתקפות המרהיבה במראה.
היא רצתה אהבה מרחוק.
|
יום אחד הוא מת. כן, פשוט ככה. פשוט יום אחד. פשוט מת. יום אחד
הוא מת. נכון שרוב הסיפורים מתחילים בהתחלה, אבל המוות שלו
שקרה ביום אחד היה בעצם ההתחלה של הכל. הוא שכב במיטה ולא היה
חולה כלל, אפילו לא היה לו כאב בטן או כאב ראש, הוא סתם שכב לו
לנוח מיום עבודה
|
הוא פקח את עיניו הפקוחות גם כך, כאילו יקץ מתוך עירנות.
הוא היה כבוי לחלוטין במשך היום, נראה ער, אפילו שמח, אבל
מבפנים הכל היה חשוך.
|
הנדנדה הייתה מקום מושלם לברוח אליו, והבית היה המקום המושלם
לברוח ממנו.
והמרחק ביניהם היה מושלם בשביל מצבי הרוח המשתנים שלה.
|
"אז מה עכשיו?" היא שאלה, "איך אנחנו ממשיכים מכאן?", ואני
באמת לא ידעתי מה להגיד לה, "תשמעי, אני חושבת ש, אולי אפשר
לנסות..אה.." גילגלתי את העיניים שלי כלפיי מעלה וכיווצתי את
המצח כדי להשלות אותה, כאילו שאני באמת מתאמצת לחשוב על
פיתרון. "אז זהו? אין לנו פת
|
ועכשיו היא נותרה בודדה ברחוב, מסתכלת עליו בסוג של הערצה,
ושונאת את עצמה על זה.
אבל היא משננת לעצמה את המנטרה הקבועה, המוטו שלה, 'ממשיכים
לחיות'.
|
נמאס לי שכל הזמן רודפים אחריי. הפסיכולוג שלי אומר שזה סתם
פרנויות ושאני צריך להתחיל להתמודד עם זה. הוא אומר שיש כרגע
בעיה בהשגת תרופות אבל גם ככה אני הולך לשרוד עם זה עוד הרבה
זמן, אז כדאי שאתחיל להתרגל.
|
אני לא יודעת מה הסיפור שלי עם גברים אומנותיים.
|
לא היו לי מראות בחדר. לא הייתה לי גם מראה אחת. שום דבר שאפשר
לראות בו השתקפות.
|
אתה אוהב לזפזפ בערוצים. קשה לך להחליט מה רואים. אתה יודע שזה
משגע אותי, אבל אתה לא סובל פרסומות, אז אתה חייב לשנות את
הערוץ כדי שיהיה לך מעניין.
|
"אני... אני..." ניסיתי להוציא איזשהו הגה מהפה שלי, "אני...",
"ירון, אתה מוכן לדבר כבר"? היא גערה בי. "אבל נעמה, אני ממש
לא יכול..."
|
את מאפרת את עצמך
ולא בסומק
את מאפרת את עצמך
ולא בשפתון
|
במיטה של איש אחר
עם נשיקות שלא שלך
עם דברים שלא היו
אלא תוצאה של הליכתך
|
מחשבה רודפת מחשבה
ראשי רדוף, עיניי פקוחות
שימי שים שימו
אותי על ראש הר
|
קוראים לי הגר.
על שם הצער.
על שם הבדידות והנוכריות.
על שם הבריחה.
|
אני נשברת
מולכם
כשאני כואבת
את השבירה
|
- אמא, אבא, פתחתי פה לשטן!
- לא!
- כן, והוא החדיר לשונו הרוטטת אל פי הפעור!
- לא!
|
שניות נוטפות אל תוך ידיי
דקות חורטות עמוק בבשרי
שעות נופלות בכבדות על כתפיי
והימים כגומי נכרכים סביב גרוני
|
קדימה אותיות, התפזרו על הדף
קדימה רגשות, הציפו אותי מחדש
איפה המוזה? למה היא תמיד מאחרת?
ולמה העט לא עובד ומתעצל,
|
אתה מבקש שאתן לך דין וחשבון
אבל אתה שוכח
שהייתי ב3 יחידות מתמטיקה
|
מיד אחר כך, שלפתי סכין, ושייפתי
את ראשי הרטבתי וחפפתי ולבסוף-גילחתי
את עורי קילפתי לאט לחתיכות חתיכות
וגם את עצמותיי בסוף פוררתי בידיים מתוחות.
|
אמא ואבא שלי לא מדברים
הם שברו את הכלים וכבר לא משחקים
לפעמים אני חושבת שהם לא שיחקו אף פעם
תמיד היו מבוגרים עם חיים ללא טעם
|
ככה ממלאים דפים
על גביי דפים
על גביי דפים.
|
האהבה מתגברת
או
האהבה מחמירה?
|
כשנולדתי הכל היה בסדר
בגיל שלוש נתנו לי סוודר
אמרו לי צאי, שחקי במגרש
״אזהר״ הבטחתי
|
הייתי רוצה למות עכשיו
בלי אף אחד מסביב
למות לבד בחושך
כמו איזה פולני חביב
|
לרגע אחד, עלתה בלבי מחשבה,
שמאוד מתחשק לי להיות יפה.
עם עיניים בורקות, ושיער גולש,
חיוך מקסים, ושפתיים של אש.
|
רק היום! רק היום!
ניפוץ תקוות במחיר מבצע!
לכל בחור ובחורה,
בואו ונפצו להם תקווה!
|
ברגעים האלה מתגלה בי העוצמה
|
החיים עוברים
בלי שאנחנו רואים
הכל נמחק
|
יש אנשים שקופצים מבניין גבוה,
יש כאלה שיורים בעצמם באקדח,
יש שתולים את עצמם על חבל,
ויש שבולעים המון כדורים.
|
נגני אותי, תזמורת
נגני את כאבי
האם תצליחי בעזרת מיתר אחד
לחשוף את עולמי?
|
הנשימה שלך
והנשימה שלי
מרכיבות
מקצב של אהבה
|
בחורה עם יותר מדי אהבה
מחפשת
קונה שמחפש כמות כזאת
|
מכאן ועד המציאות
יש מרחק של אלפי קילומטרים
ובדרך במכונית
תציץ הספקנות מהחלון
|
אתה ממשיך בלעדיי
ככה הדמיון שלי החליט
ואני נשארת מאחור
|
כשהשעון מצלצל ואני מתעוררת
אני לא קמה בצורה אחרת
אני לא חושבת עלייך לפניי כולם והכל
אני ממשיכה לשתות, גם ממשיכה לאכול.
|
אתה שותה את המשקה המתוק
שפתותיך צמודות לפי הבקבוק
אתה לוגם ממנו בשקיקה
כמעט בשלמות
|
אני צועדת אל מותי בצעדים קטנים ומדודים
כל צעד אני עושה אל עבר התהום
העמוקה שמפרידה ביני לבין
המציאות שאני יודעת
|
חיבוק בתוך חיבוק
ונשיקה ועוד אחת
והמגע המרגש
ובבועה, השאר אותי כך
|
"יופי, עוד אחד." היא אמרה במרירות ושאפה את הסיגריה, "למה הם
תמיד כל כך כל כך צעירים? הייתי רוצה שמתישהו יהיה לי איזה אחד
מבוגר, רציני, אבל הם תמיד באים אליי כל כך צעירים וחסרי
ניסיון, מתלהבים ומתרגשים נורא מהפעם הראשונה שלהם."
|
את מעוררת בי סלידה, אפילו סוג של גועל, ריחוק.
אני לא יכולה להסתכל עלייך שלי לרצות לנפץ את הכל לרסיסים, אינ
לא יכולה לחשוב עלייך בלי להתפוצץ מעצבים, את פשוט נוראית,
באמת שלא ראיתי משהו יותר מעורר גיחוך ממך.
|
|
|
