|
אתה מעמיד אותי זקופה,
בטקסים שלך, לצליל הדומייה.
אתה מורח עליי את דמעותיך כמו צבע.
ואז מוחק במברשת הלבנה.
|
אותות של חיים
ארשת על פנים
שמה חופש
כמה חופש
על פנים צעירות
כמה בדידות
בעיניים העייפות
|
בלילה בו הכית בי
בלי שאף אחד יראה לעיני כולם
רקדתי שם, על במה גבוה
ראיתי אותך, בין כולם בחשכה
|
גם גופי החזק כמו שיש, סדקים מתפתלים בו.
והוא קשה כל כך, אטום כמו חומר.
אין בו רוח ולא מרחב, ואני אומרת כך:
יש רגעים, ענוגים, בהם אני צוחקת
|
שני צעירים פוסעים על החוף. גיטרה על כתפם.
ארשת על פניהם, שמה חופש.
|
|
|
"גרישה ואדים
יחמורוביץ',
הוצאת ספר חדש.
מי אתה חושב
שיקרא אותו?"
(ג'ונסון בראיון
עם גרישה ואדים
יחמורוביץ') |
|
