|
נולדה במאי של 1985.
מהרגע שלמדה לכתוב לא הפסיקה.
''שרה כותבת מכתבים
בלי חמלה דרך הים.
בעד עיניה היפות
היא צריכה לשלם רבית
כל ימי חייה.
מתחת לחפות גבותיה,
תמיד חתנות.
פיה צמח אדם על שיח
ביער ליד ילדותי.
בארגזים שמור העולם בחדרה,
ארוז לנסיעה.
היא אופה מצות של אהבה בחפזון,
מוכנה לצאת כל רגע
לארץ היעודה,
ואפילו דרך המדבר.
אני רוצה לשוחח עמה
על תקונים במפת חיי'' ('נערה ששמה שרה,יהודה עמיחי)
אני ובן יושבים קרוב.החול ממלא את השתיקות הטרופות בינינו.
הוא שואל אותי בחוסר סבלנות: "נו, הבאת את זה?" ובינתיים הים
נראה לי גדול ומפחיד. הוא נותן לי את היד שלו, אנחנו צועדים
פנימה ואני עדיין לא יודעת אם אני באמת אוהבת את כל הרעיון
הזה.
|
הוא התעקש שטלפתיה מלאה בין בני אדם היא הצעד הטכנולוגי החיוני
הבא ואיך הצרה על דעותיו הנחרצות. היוצרת המבטיחה שהייתה באותם
ימים רק יוצרת, אמרה לו שלפי דעתה מקור כל הקסם בעולם הוא
המחשבות הכמוסות שכל אדם שומר לעצמו וחושב עליהם לפני השינה.
|
הם שומרים אותו בתוך צנצנות זכוכית, בתוך תיבות אוצר נעולות,
במעמקי כספות, בדפנות קופסות פלסטיק של גבינות שפג תוקפן.
לפעמים, במידה שהמקום אינו מספיק, הם שומרים אותו בתוך בתים
שלמים. שכונות שלמות. יערות שלמים. ערים שלמות וארצות נידחות.
|
עמליה הבטיחה לעצמה שהיא תמות בכל מחיר. כל מה שנותר לה לעשות
הוא לבחור איזה צומת סואן מספיק ולחצות באדום. אולי אפילו כמה
רמזורים אדומים, ליתר ביטחון. כמו סוכריות של תרנגולים על מקל,
כמו העיניים של אריה כשהוא אמר לה שהיא נהייתה לאחרונה שגרתית.
|
הייתה זו אנה שלי. אנה שאהבתי מאז שהיינו שנינו בגן ומעולם לא
העיזו שפתיי ללחוש לה את מה שהיה חרוט לעד בלבי. כיצד יכלה
בכלל לעלות על דעתה שאשמח ברגע שכזה? כיצד יכלה לצפות מאדם
שהרגע מוטטו את עולמו לגמרי להתנהג כאילו הכל נפלא ומשגע?
|
אל תחפשו את הצחוק שלה, מתגלגל בין עשרות אנשים ברחוב, הוא
נעדר כבר כמה שנים. פרסמו פעם איזה מודעה בעיתון והציעו פרס
למוצא הישר. היו הרבה מוצאים, אפילו די ישרים, אבל כולם בסוף
איבדו אותו.
|
ואת פורשת את כל החומרים על השולחן המרובע הקטן שמצאנו ברש"י
פינת בן יהודה. את קוראת לו "שולחן האיפור" ומסדרת אותם לפי
הגובה. בקבוק עם נוזל סגול ומוקצף, ענני צמר גפן לבנים ועוד
משהו שעושה את העיניים שלך נוצצות כי קנית בסופר פארם מעל 200
ש"ח.
|
אני יודעת ששוב אני מאחרת. אני יודעת שקבענו בתשע וחצי ועכשיו
כבר רבע לעשר, אבל תצטרך לחכות לי גידי, אני חיכיתי לך עשרים
שנה.
מבין המראה ניבטים אליי קמטים ראשונים של זקנה. אני תוהה אם
תזהה אותי, גידי. אם תזהה בי את הנערה שאהבת פעם כל כך.
|
בלילה חלמתי חלום, שמיתרי הקול רודפים אחריי כמו אטריות ספגטי
ענקיות. הם רצים אחריי וכל אחד משמיע צליל אחר. לא צלילים
יפים, צלילים מוזרים כאלה, שיוצאים לאנשים בלי להתכוון כשהם
באמצע משפט. הם ניסו לחבק אותי, אבל יותם כבר הקדים אותם.
|
בלילה עם כל כך הרבה כוכבים, קשה לי להירדם. אז במקום זה, אני
מנסה לתפוס כמה כוכבים, מתנה במיוחד בשביל אורי שלי. מתאמצת
לזהות את נגה, פלוטו ואולי גם את צדק - אף פעם לא הייתי טובה
בזה במיוחד. תמיד אורי שלי מנסה להסביר לי איפה נמצא כל כוכב.
|
הלנה פתחה את הארון בשביל להחליף לשמלה חדשה. כל השמלות נשפכו
לעברה מהארון ועשו עליה לינץ'. הלנה הצמידה אותן לאף והחליטה
לבחור על פי הריח. לא ריח של בושם. ריח של כביסה. הלנה אהבה
ריח של כביסה כי הוא הזכיר לה התחלות חדשות והלנה עדיין לא
שיוותה בנפשה, בשעה כל
|
וכשהאהבה התקשרה, יששכר היה בדיוק שקוע בלהסתכל על עצמו דרך
המראה עם מדבקות הויטראז' שהיא פעם הביאה לו כשהם עוד היו
ביחד. וזה היה צירוף מקרים די מעניין. מעניין בהחלט. על המראה
הזו לא היו סימני ליפסטיק ואפשר היה לראות את הכל דרכה בלי
בעיות.
|
הייתי הילד הכי שקוף בכיתה. יש כאלה שהם הכי שמנים, הכי רזים,
הכי נמוכים, אולי אפילו גם הכי יפים ואמיצים, אבל אני הייתי
הכי שקוף. ניסיתי לחשוב שזהו משהו על טבעי. הייתי עובר בין
קירות, אבל בסוף תמיד מתנגש בהם.
|
"תראה אותי!" אני עומדת על הראש. אני פורסת על השולחן את כל
התמונות. פה אני בגיל 3,6,8,10,12,20. תמונות בקפיצות גילאיות
עצומות. תראה אותי ואיך שפעם לא אהבתי כל כך להצטלם אז בכל
תמונה הייתי עוצמת את העיניים.
|
כמה משונה
ללבוש את הבגדים שלך
לשמוע את הדיסקים שלך
לפתוח את המגירה ההיא בטעות ואח"כ בכוונה
|
בשיעור ספרות
מחשבותיי נדדו
לתמונתו
והצטלבויות דרכנו.
|
אמא שלי אמרה שאת לא בשבילי
יש לך יותר מדי חלומות מופרעים
כולם יימסו יום אחד
בשמש הקופחת של המציאות
|
החיים מזמינים אותי להשתרע על מזרון הזמניות
הם אומרים לי די נמאס, תצאי כבר להפסקת פרסומות
|
אמרת שאת רוצה רק פרידה פשוטה
פרידה שקטה
כמו אנשים מתפזרים בתחנת רכבת
כמו סיפור שקוראים בלב.
|
שנים של יופי מבוזבז הפציעו
לאחר שהמתינו בסבלנות בארובות עינייך
ציפור נפשך הקטנה נשאה עמה בשורה מאוחרת
צחוק הגורל רשם לפקודתך יותר מדי חיוכים נשברים.
|
לפעמים הדמיון הפורה
כובש לו את מדינת המציאות
ואזורי השליטה
הופכים לשטח הפקר.
|
אל תדאג
זה בסדר
זה נורמלי לגמרי
להמשיך הלאה
|
היא מתפתלת בין כל הסמטאות
סוגרים לה דלתות בפרצוף
אומרים לה תרמנו כבר
היא שואלת איפה יש בנק
|
לילה חיבקה עצמה לדעת
כתבה מילים כמו נמלים תועות בחשכה
חפרה את הכר
במקום שתפשיל ממנו את השמיכה
|
אתה הולך לישון
עם האגו שלך
שיחמם אותך בלילה
ינקה לך את הפנים עד שתקום.
|
אימא לא מצליחה לבכות
גם לא בכאילו
גם לא בשביל לצאת ידי חובה או ידי זכות
אימא אומרת לכולם בשבעה שככה היא וזאת סוג של נכות.
|
אתמול בלילה
ללא כל הודעה מוקדמת
דפקת על דלת ביתי
כדי לדבר על כל שהיה ונגמר.
|
היא הייתה כזו
שקטה ועצובה
הוא נישק את העיניים שלה
עד שזרחו בהן דמעות של צחוק.
|
לי אין סיפורים לספר
רק מילים לכתוב
נשימות לקחת
דמעות להחביא.
|
הרשות הפרטית נגזלה ממני
וכעפיפון צבעוני חתוך במספריים
נזרקתי לאדמה
השתוללתי על סלעי הכאב והעורמה.
|
הייעוד שלך
הוא להיות בשבילי השראה
אמורפית מחייכת
כואבת סותרת
מנפיקה לעצמה עשרות דרכונים.
|
היא אוהבת לבכות
זה מחזיר אותה לילדותה
למחוזות השתיקה
לרגעים בהם כיעור היה אפשרי.
|
לארוחת הבוקר שתכין
יוגשו להן התשובות
מלאות עשויות היטב
יסדירו את נשימותיי.
|
ישבנו בצלע ההר
קיוויתי שתקלף לי תפוז
אבל השמש ברחה הרחק מאיתנו
הכוכבים בעיניים שלי הלכו לאיבוד.
|
שוחה לי שוב בתוך אינספור מעיינות של כאב
המים שקטים ומלוחים
החול נדבק לאצבעות הרגליים
בטח נחמד להיות בין העננים שחיים בשמיים.
|
אחרי שאנחנו מסיימים
אתה מכין קפה
ואני מחכה שהאדים יסתלקו
מפנטזת על הרגע בו יתקרר.
|
עכשיו הכול רשמי
הקונכייה קפצה מהמים
והילדה לובשת חיוך אחר
|
כל הלילה פרקדן
מדברת אליך בגוף שני
מדבר אליי בגוף ראשון
|
אולם בלילה
הובלת אותי על קצות האצבעות
למקום בו השמש נוסטלגית
ומותר בו לטעות.
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
המוות הוא
תקווה
היחידה שנשארה
לנו בחיים
ליאו האיש העצוב |
|
