האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,
ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם,
ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת,
או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם.

או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפייך, חזך, צוארך, וראשך רענן.
ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן.

ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע,
וראית את השמש בראי השלולית הזהוב,
ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע,
ומותר, ומותר לאהוב.

את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט
השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם.
ביושר לבב שוב תהיי ענוה ונכנעת
כאחד הדשאים, כאחד האדם.

                                          לאה
גולדברג

אחרת ועכשיו אני אהיה אחרת אדע לתת אהבה ולא אכעס ולא אשפוט ולא אראה כל כך הרבה פגמים כל כך הרבה פרטים שמורידים משלמות האדם.