|
סקיפי
"גבירתי, זה, איך לומר... לא ראוי, ו - " היא נעצה בי את המבט
הכחול זעוף הגבות שלה, שדומה שנשמר במיוחד עבורי. השתבללתי
חזרה לפינתי ושבתי לרקום. כלנית, ידעתי, הביטה בי עוד שניות
ספורות, וחזרה לבהות בכלוב המסורג.
|
האדמה בדיוק עכשיו מתחילה להיסדק, רגביה היבשים, המתפוררים,
מתנתקים בכבדות זה מזה וחושפים חריצים עמוקים בקרקע הבוסתן.
רוח מערבית מצליפה בשובבות בעלים היבשים שעל האדמה, והם
מתגלגלים ומסתחררים באוויר, מתפצחים וצונחים שוב לקרקע, וחוזר
חלילה.
|
חיה אחת מצאה בחול צדף בצורת לב, ושברה אותו. ומכיוון שלא היה
מעניין עוד, אחזה בו בצבתותיה הגדולות והאדומות, והשליכה אותו
על החוף.
|
התופים באו ממזרח.
תמיד באו ממזרח, וקול הלמותם כפעימות לב, מזרימות עננים
מדממים לרקיע, שהפך לאפור חיוור ואז לכחול. זאת הפעם נדחפו
העננים ברוחות של שחר, שקידמו את פני מרכבות הבוקר. היא
הצטמררה ברוח הקיצית, שחלפה דרך הלבן שלבשה כאילו היה קורי
עכביש כסופים
|
הכי אני אוהבת את הדרך- הכביש האפור, הסדוק, מתפתל בשוליים של
גדרה, והקוצים צומחים לידו ובתוכו; עוד מעט ירד גשם, ידעתי,
והסדקים העדינים שבאספלט הדהוי ישתו את הטיפות ויזכרו איך זה
להיות שחורים שוב.
|
היה כפר בלב היער, בקרחת עגולה שהותירו אחריהם עצים נסוגים.
היו בכפר בקתות עץ שגגותיהן עשויים ענפים חסונים ומחופים בקש
עבה, כדי שהקור לא ייכנס פנימה. למרות זאת, כשירד שלג והזאבים
בכו בערבות, נטלי היתה מצטמררת ומתכרבלת עם אמא קרוב קרוב,
|
היה לילה, עדוי כוכבים וריק להחריד. באוויר ליחשש בזדון רק
השקט, שקט של יער ושל חושך, ושל תנים בקצה הצוק. סופרים בעלי
רוח פיוטית מנסים לטעון שתנים מייללים לירח בגעגועים, דבר שלא
יכול להיות, כמובן; תנים הרבה יותר מדי חכמים בשביל זה.
|
דמטר מחייכת היום בעטרות הסביונים
וצחוקה נמוג אתם ברוח. היא כבר זקנה;
מי כמוה יודעת את
החרדה הזאת, נשוכת פרפרים,
|
רוח ערבית נושאת לי מבעד
דומיית חדרי ועיני הכלות
מלמול חרישי של ענפי האלות
כמהות לעורר בי צל בכי או רעד
|
בשבת דיברנו על חב"ד ואני
גלגלתי עיניים בצורה
המיוחדת הזאת, שנאנחת "שטויות" -
אנחנו מדברות בעיקר בעיניים בזמן האחרון.
נעלבת כל כך
|
ומה נשאר לו, לאבנר, אחרי שמת
שאול וחולל
כבודו -
שמש שקעה בגלבוע העצוב וזעקתו
|
אינדיאנים קטנים רוקדים בשמש
חסרי דאגות, או כאב או שיניים
של פחד שחור עוד מאופל של אמש
לא יודעים עד לאן מגיעים השמים
|
אמרה ארדוף
והיא זקנה
ועייפה
ליחתה נספגת בחולות
|
הם מתגודדים סביבך בפיות פעורים
לשונות משורבבות
נוטפי ריר
מכשכשים בזנבם
זאב זאב
|
אי שם יש ביצות של שממה ושל כפור
והרוח מכה בן, שואגת
יושבות שם שלש אחיות באפור -
סורקת, טווה ואורגת.
בבקתה של קנים, עם גג עצמות
וריח של חי ושל מוות מבאיש
יושבות הן בלאט ותופרות חלומות
תופרות חלומות מקורי עכביש.
ולעתים תשמע על הדלת דפיקה
של ההם שב
|
"תראו," הבטחתי
"אני לא אגדל יותר"
והם לא האמינו לי כי
הם עדיין תינוקות והם
|
"תראי איזה יופי," אמרת לי אתמול
כשנדחקנו תחת הסככה שליד חדר האוכל
והגשם הכה והכה במתכת, בשאגות
קצובות, אטומות
|
דון קיחוטה, לא רק דולצינאה הזדקנה
גם סינדרלה סורגת בכיסא גלגלים
ולא תידום לנצח רק הטחנה -
גם אצל הוק המפרשים מגולגלים
|
דמטר, אולי תתני לה ללכת?
שחררי את לבו של אל מאוהב
כשעל כס פרספוני איננה מולכת
גווע שאול בייסורים של שרב
|
ויהי היום...
ושקט.
וים וגלים ושמים וחול
ומעל ומתחת ירוק וכחול
|
ועם חום הקיץ הלח, החונק
כבר כמעט שכחתי מהו חורף
איך למצוא את היופי הזה בשמים אפורים
בחריצי ברקים שמחייכים בסכנה
ורעמים כבדים מגשם ששרים
|
ירח פגום
זאבים לי בדרך
רוקדים ושרים תחת לילה שחור
בילל עגום
עננת פוך סודרת
שכבה של שמים, אוטמת כל חור
|
שבכל הלילות אטמתי אוזניים משמוע
ושפשפתי עיניים, כתינוקת,
עד שכהו מראות;
|
ה' מלך
מוכתר בזוהר קרני שקיעה
ה' מלך, גאות לבש.
וגם אני לבשתי -
בגדי לבן, ומסכות
של שבת ושל
עבודה זרה,
ובכל לבי נכונותי.
|
התגעגעתי אליך בצווחת מסילות חלודה
חלקיקי אבק אפורים מרחפים ונחים רק לרגע
על הפסים הישרים-ישרים...
בסטודיו למדנו על פרספקטיבה
עם סרגל ועפרון שבור בקצה.
|
שכחתם אותו
על אדמת השמש שלכם
רוחות יבשות שמכות בדקלים
|
יש קונכיות ריקות בחול, ילדה.
אל תסתכלי בהן עדיין. זה מסוכן.
עצמי עיניים. את יכולה גם לישון קצת.
אספר לך אגדת ילדים או
אשמור אותך פה, בין הגרגרים
עד שתגדלי.
|
|
|
יש לי פופיק
חתיך, רוצים
לראות?
הפופיק של
הפודלית |
|
